גרנדממה לא הסכימה לעזוב את ידו של קלאוד, היא כל הזמן החזיקה בו, ולטפה אותו, עיניה לא שבעו לראותו. קשה היה לה להתרכז בנושא אחד, מה שתפס את כל כולה הייתה רק הידיעה, שבנה היקר חופשי, בנה היקר לא נמצא בכלא, והיא רואה אותו, היא נמצאת אתו, והוא כל כך מקסים ונהדר! שום דבר מחלומות הבלהות שלה לא התקיים.

רוברטו, נאמן למילה שלו, הגיע כעבור מספר ימים וסייד וצבע את הדירה. שולינקה מצידה ציידה את המקפיא כאילו עליה להאכיל גדוד צבא מורעב. ראשה ורובה בתוך ספרי בישול, רוצה למצוא דברים מיוחדים להכין לאותה שבת נפלאה שבה תשהה סבתה בביתם, במשך כל השבת.

כשקלאוד ושולינקה חזרו הביתה חכתה להם שם הפתעה. רוברטו, אחיו של קלאוד היה בדירה. “אני נמצא כאן כבר למעלה משעה,” הוא אמר להם. “מזל שיש לי מפתח לדירה, אחרת הייתי קופא מקור בחוץ. אבל לא השתעממתי, פתחתי את המקרר, וראיתי שהוא מלא בכל טוב, מי הטבחית המומחית?” שאל רוברטו וקרץ לשולינקה.

“בוודאי שלו, המתח הזה נותן עניין בחיים, אמתין בסבלנות עד שתפרשי לפני פרק אחר פרק שיכתב, את כותבת עם כל כך הרבה כשרון. אהבתי איך ששילבת בפרק הראשון את העובדה שהחברות לא עמדו לצידה כאשר קלרה פגעה בה. הצלחת כל כך טוב להעביר את התחשובות שלך כאשר החברות שלך לא עמדו לצידך.

אבא איננו. אסור לומר איננו, המורה אמרה שכאשר אומרים על מישהו שהוא איננו, הכוונה שהוא מת, צריכים להגיד שהוא לא נמצא, אז אבא לא נמצא, הוא לא בבית. כל יום כשהן קמות, אבא לא נמצא. אבא הגיע הביתה יום אחד אחר הצהריים. הוא הגיע עם כמה ארגזים ריקים. הוא אסף את שארית החפצים שלו והכניס לארגזים. הוא עבר ממגירה למגירה ואסף את מה שהיה שלו מכל מקום.

אמילי חזרה מהלימודים לבדה, בטי למדה שעה מאוחר יותר. כאשר היא נכנסה הביתה אבא היה באמצע אריזת החפצים שלו. המזוודה היתה פתוחה, אותה מזוודה כחולה גדולה שהם היו לוקחים אותה לנסיעות מדי פעם, המזוודה היתה מונחת על המיטה של אבא, והוא מילא בה את החפצים האישיים שלו.

חמש בנות כבנות עשר שיחקו בחבל, שתיים מגלגלות והשלוש קופצות לקול שירתן 'אדום כחול לבן, אדום כחול לבן'. לפתע באחת הפסיקה השירה, והמגלגלות פסקו ממלאכתן, אחת מהן, קלרה שמה, צעקה על הקופצת – אמילי - "את דרכת על החבל, יש לך אבוד." "לא נכון לא דרכתי" "את כן דרכת" "את סתם ממציאה כי נמאס לך לגלגל" "ואת סתם משקרת, את דרכת על החבל ואני הרגשתי את זה, אחר כך קפצת וחשבת שלא ירגישו"

וואו, פאפה! נראה שיש לך שני פנסים בעיניים!” קבלה שולינקה את פני אביה כאשר חזר מיום העבודה. “ממך אי אפשר להסתיר כלום,” חייך קלאוד. “מספיק לך להסתכל עלי כדי לדעת בדיוק איזה יום עבר עלי. את צודקת, היום חוויתי אירועים מהנים. “שני ילדים היו מאושפזים באותו חדר, האחד נולד עם שש אצבעות ביד ימין והיה צורך לכרות את האצבע הנוספת, ואילו השני נולד עם שסע בשפה ועבר סדרה של ניתוחים כדי להשוות לפרצופר עד כמה שאפשר מראה רגיל.

שבת בבוקר, היום קלאוד ילך רק למשמרת של אחר הצהריים לבית חולים. שולינקה במיטה ואז היא שומעת אותה והיא מתכווצת בכל גופה, היא לא יכולה לסבול את זה. זה קשה מנשוא. היא שומעת את מכונת הגילוח, אביה עומד עכשיו ומחלל את השבת. הוא חושב שהיא ישנה אז הוא לא טרח לסגור את הדלת, הוא משתדל שלא לחלל שבת בנוכחותה, כדי לא להכאיב לה. היא מנסה כל הזמן להדחיק את הידיעה הזו, לא לחשוב על זה!

“סליחה, כדור אש שלי. אני שקוע יותר מדי בעצמי,” התנצל קלאוד, “התחלת לספר לי על רעיון שהיה לך, בקשר לספר, מה הרעיון? ספרי לי מה חדש?” ביקש קלאוד לאחר שפרק את אשר על ליבו ואת אשר קרה אותו בבית החולים. “חשבתי הרבה על מה שאמרת לי בקשר לסיפור שאני צריכה לכתוב ולהזדהות אתו, ועליתי על רעיון ואני חושבת שהוא רעיון נפלא.

“יש לי כבר תשתית לדמות שאני רוצה לכתוב עליה” הודיעה שולינקה בהתרגשות ערב אחד לאביה כשהוא חזר מבית החולים. אבל לאכזבתה הוא לא התרגש מכך, ניכר היה עליו שהוא לא מרוכז. “קרה משהו פאפא?” היא שאלה בדאגה. “היה לי יום מאד קשה בבית החולים”, סיפר קלאוד, ושולינקה מיד הטתה אוזן לשמוע את מה שעבר עליו, והוא סיפר לה על תלאותיו.

הרבה מאד שעות הקדישה שולמית לכתיבה. המחשב הנייד הפך להיות במקום חברה טובה בבית הספר. היא הייתה כותבת שם כל מה שהעיק עליה. כאשר הרגישה פגועה מהחברות, הייתה שופכת את לבה אל תוך המחשב, ושם הייתה גם משחררת את ‘הקיטור’ שרצתה לשפוך על ראש החברות שלה. למחשב הייתה גם מספרת את התסכול העמוק שלה, החבוי בתוך ליבה פנימה ואינה מעיזה לחשוף אותו בפני איש בעולם, על הכאב העצום מכך שאביה אינו שומר תורה ומצוות. רק שם היא הרשתה לעצמה לתאר את עוצמת הכאב שהיא חשה.

כל הזמן הפנוי של קלאוד, אביה של שולינקה, היה מוקדש לה. הם היו משוחחים, מחליפים דעות ולא שוכחים להכין שעורים שעל שולמית להכין. מובן שבשיעורי קודש שולמית לא יכולה הייתה להעזר באביה, אם כי הייתה משתפת אותו ברעיונות ששמעה בשיעורים והרשימו אותה במיוחד.

למחרת קפצה שולמית מהמיטה מוקדם בבוקר, מיד כאשר עזב אביה את הבית בדרכו לעבודה. היא הייתה בציפיה לקראת הפתעת אביה. לאחר התפילה וארוחת בוקר חפוזה היא החליטה להתחיל לסדר את שני חדרי השינה. היא החליפה מצעים, איווררה את מצעי המיטה, נגבה היטב את הרצפה, ותלתה את כל הבגדים בארונות. היא גם הפעילה את מכונת הכביסה וגיהצה היטב את החולצות של אביה. היא עמלה לגהץ את הצווארונים שיהיו כמו חדשים ומעומלנים, שידעו להם שם בבית חולים שהרופא הוא אדם חשוב, שהוא מטופח, ולא ידמה כאסיר לשעבר, אלא כאדם חשוב ביותר.

לשמחתה של שולמית אביה לא אחר להגיע. זמן ההגעה שלו לא תמיד היה צפוי, נכון שהיו לו שעות קבועות שהיה עליו לעבוד בבית החולים, אך לעיתים קרובות מאד הוא היה נשאר שעות נוספות בגלל מקרי חרום שהיה עליו לטפל בהם. אבל היום הוא הגיע בזמן, חיוך רחב היה נסוך על פניו כשהוא נכנס. "מי הייתה הפייה הטובה שביקרה כאן היום?" הוא שאל. "אתה ממש מעליב אותי, אני צריכה פיה שתעזור לי? בעצמי אני לא יכולה לעשות דברים בצורה מושלמת?" שאלה שולמית בקול מתפנק כאילו נעלב.

שולינקה הדליקה את הטייפ בפול ווליום, היא הרגישה שהיא זקוקה לזריקת מרץ. היא הביטה סביבה, היה הרבה מה להספיק. במבט ראשון זה נראה מאיים, כאילו ואין לה כל סכוי להשתלט על ה'פוגרום' שבבית, אבל שולינקה ידעה שהיא חייבת להספיק את הכל לפני שאביה יחזור הביתה. לא יתכן מצב שאביה יחזור הביתה והוא יראה אותו במצב כזה. לא, זו לא צורה של בית, לא כך צריך להראות בית מגורים, ולא זה מה שמגיע לאבא שלה! לאביה מגיע בית מושלם! בית נקי ומסודר עם ניחוחות ריחניים של תבשילים מיוחדים, סירים מבעבעים על הגז עם אוכל טעים, לשולינקה היו בהחלט מושגים כיצד צריך להראות בית אמיתי, שתים עשרה השנים שגדלה בבית בודנר השאירו את חותמה עליה, והתמונה היתה מאד ברורה, וכך היא רצתה שאביה יראה את הבית בכל יום כשהוא מגיע עייף הביתה, בדיוק כפי שאבא בודנר ראה אותה.