פרק ו'
11/03/21
“יש לי כבר תשתית לדמות שאני רוצה לכתוב עליה” הודיעה שולינקה בהתרגשות ערב אחד לאביה כשהוא חזר מבית החולים. אבל לאכזבתה הוא לא התרגש מכך, ניכר היה עליו שהוא לא מרוכז.“קרה משהו פאפא?” היא שאלה בדאגה.
“היה לי יום מאד קשה בבית החולים”, סיפר קלאוד, ושולינקה מיד הטתה אוזן לשמוע את מה שעבר עליו, והוא סיפר לה על תלאותיו.
“הגיע לבית חולים ילד בן עשר. היתה לו תאונה בזמן שנסע על אופניים, הוא מחץ את הראש שלו, והיו לו שברים בשתי הידיים. משום שהיה עומס לא נגשו לטפל בילד כשהגיע, האב נגש מספר פעמים לאחות הראשית, ומשזו לא נענתה לבקשותיו החוזרות ונשנות התחיל האב להשתולל, הוא זרק כסאות ושבר אותם, ואיים שאם לא יטפלו מיידית בבן שלו, רע ומר יהיה לכל הצוות כולו.
הזמינו משטרה, השוטרים עצרו את האב, ובינתיים הילד שלו נשאר לבד. הבעיה היתה שבעצם האב צדק בטענותיו, הזניחו את הילד שלו! כל השתדלויותיו לגרום לכך שרופא יבדוק את הילד שלו, לא הועילו, הוא נסה פעם אחר פעם. ובנו אכן לא קבל את הטיפול הנכון! לא קראו לנוירוכירוג כדי שיבדוק מה שקרה בראש. בכל פעם שיש פגיעת ראש חייבים להזעיק נוירוכירוג שהוא מומחה לראש, כאן זה לא נעשה. גיבסו לו את שתי ידיו, אך מאוחר יותר גילו שהיה לו זעזוע מוח.
עברו מספר שעות בהן הילד היה לבד, אומלל ועצוב עד שאמו הגיעה לבית החולים. היא היתה היסטרית, בעלה עצור, בנה פצוע, והיא לא ידעה מה עליה לעשות.
ניכר בהם שהם מהמעמד הסוציו אקונומי הנמוך, וקשה לי עם זה, שכן זו הסיבה שכך התייחסו אליהם. אילו היה מגיע אדם ממעמד מכובד לבית החולים ברור שהיה מקבל התייחסות אחרת, לא היו מעיזים כך להיות אטומים לכל הבקשות שלו לבדוק את הבן. אבל אדם זה היה לבוש ברישול, הדיבור שלו לא מהוקצע, וכאשר יש עומס בבית החולים, אנשים מהסוג הזה סובלים יותר מאשר אחרים.
נכון שלעולם אסור שיקרה מה שקרה בבית חולים, זה דבר מחריד! אלימות היא דבר נוראי, ובמיוחד נגד רופאים, לאן נגיע אם החולים יהיו אלימים כלפינו, וזו תופעה שחייבים למגר ואסור לתת לה שום לגיטימציה, אבל בדיוק כאן הרגשות שלי הינם חצויים. מצד אחד הוקעה מושלמת כנגד כל מעשי אלימות כנגד רופאים, כנגד כל אדם באשר הוא אדם, אבל מצד שני, הבנת התסכול של האב, אני מבין את כאבו, אולי לא מצדיק את ההתנהגות שלו אבל בהחלט מזדהה אתה. הוא הגיע לבית חולים, חיכה שעתיים בתור ושום דבר לא נעשה, הבן שלו צעק מכאבים ואפילו זריקה נגד כאבים לא נתנו לו, ולבסוף כאשר כבר כירורג בדק אותו זה לא היה נוירוכירוג והוא בהחלט הוזנח, עדיין אי אפשר לדעת האם ההזנחה גרמה לנזק בלתי הפיך, אבל בוודאי שהיא גרמה לכאבים שאפשר היה לשכך אותם. ובעצם אילו כלים היו בידי אותו אב כדי לעזור לבנו? פעם אחר פעם הוא נגש לדבר עם האחות האחראית, אבל זו לא טרחה להתייחס אליו ולא שעתה אל בקשותיו. חשבי על הרגשת האין אונים שלו, בנו פצוע, ואולי פצוע קשה, מתייסר בייסורים, והצוות אדיש!
נכון שהיה עומס, נכון שהיה מחסור ברופאים, אבל האב הזה דואג לבן שלו, והוא דואג לו בצדק, כי ההזנחה יכולה להביא לנזקים ארוכי טווח בלתי הפיכים. אז איך הוא יכול היה לגרום לרופאים שכן יטפלו בילד שלו?
העניין הזה של ההזנחה של פציינטים מסוימים מדיר שינה מעיני, אסור שככה זה יהיה. בכל מה שנוגע לרפואה חייב להיות שוויון מלא, לא יתכן שיש אנשים שיקבלו טיפול טוב יותר מאחרים!
עכשיו האב עצור, יפתחו לו תיק פלילי, לא קשה יהיה להרשיע אותו, הוא עשה את מעשיו בגלוי, הוא איים, וכנראה אין לו גם כסף לשכור עורך דין טוב, והתוצאה? מי יודע? אולי אפילו מאסר!
ומי יהיה לפה לאדם המסכן הזה, שאמנם האלימות שלו היא לא דבר ראוי, אבל חוסר האונים שלו גם הוא דבר המעורר רחמים, החברה לא יכולה להיות אדישה לאנשים שאינם נמצאים בעילתה, מאידך צריך להיות אפס סובלנות לאלימות נגד רופאים, והדברים כאן מסובכים האחד עם השני.
יש עוד דברים שרוחשים במחלקה ואני לא יכול בדיוק לשים עליהם את היד, אני חש שיש שם משהו שלא מריח טוב, יש משהו פגום בהתנהלות, ואני לא יודע בדיוק מה, וזה עושה אווירה לא טובה במחלקה. קשה לי אפילו להגדיר מה זה, אבל אני יודע שזה קיים. היום כאשר היינו בביקור רופאים, נגשנו למיטה של אחת החולות, בדקנו את התיק הרפואי שלה, וקבלנו הסבר מראש המחלקה בדיוק על מחלתה. כאשר סיימנו וכמעט כל הצוות עזב את המקום, שמתי לב שראש המחלקה האריך מעט את ביקורו במקום, ואני הייתי עסוק בלכתוב מספר דברים בתיק הרפואי, ואז שמעתי כמעט בלחישה את החולה אומרת לראש המחלקה, “קבלת את חמש מאות הפרנקים ששלחתי אליך?” וראש המחלקה ענה בתוקף “לא הגיעה אלי אפילו לא פרוטה!” זה היה נשמע לי מאד משונה, ראש המחלקה לא נראה נרעש מכך ששלחו לו כסף, אלא דווקא מהעובדה שהכסף לא הגיע לידיו!
הם המשיכו לשוחח ואני לא שמעתי את ההמשך כי סיימתי את מלאכתי ולא התכוננתי לעמוד ולצותת להם, אבל משהו מאד לא הריח לי בדו שיח הזה, ויש עוד כמה אינדיקציות נוספות שאני מלקט ובסך הכל נראה לי שרוחשים מתחת לפני הקרקע דברים לא ראויים, ומי יודע אם אין להם קשר למקרה הקשה שקרה היום עם האדם במיון. לכאורה נראה שאין קשר בין הדברים, הרי הוא היה עם בנו במיון, וצריך היה נוירוכירוג, והמחלקה שלי היא פלסטיקה עם אנשים אחרים לחלוטין, אבל לבי אומר לי שיש קשר בין הדברים, לא קשר בין החולים, אבל קשר בין הסיטואציות, אני לא יכול לשים את היד בדיוק מה קורה, אבל משהו מריח לי מאד מאד לא טוב,” נאנח קלאוד.
“מה בעצם איכפת לך?” שאלה שולינקה, “תעשה את העבודה שלך טוב, וזהו, אתה לא אחראי על כל מה שקורה בבית החולים הגדול הזה,” העירה שולינקה
“זה לא כך, אנחנו במוסד אחד גדול, זה דומה לאוניה מי שעושה חור בחדר אחד יטביע את כל האוניה כולה, אם הדברים בבית חולים לא יתנהלו כפי שהם צריכים להתנהל זה יטביע את כל המחלקות האחרות.
היום היה עומס לא רק בחדר המיון אלא גם במחלקות, הכל היה מלא, כמעט ולא נמצאה מיטה פנויה, ואז הופיעה להתאשפז גברת אחת. זו אשה שעבדה פעם בבית החולים, היא היתה אחות. לימים היא החליטה שהיא רוצה לעבור ניתוח בקיבה, בעקרון הניתוח לא היה אמור להיות מסובך, אבל בגלל בעיות שהיו לה חששנו מסיבוך והפנינו אותו להתנתח בבית חולים מסוים בלוס אנג’לס, ששם אמור היה להיות מומחה לעניין זה.
היא עברה את הניתוח, לכאורה בהצלחה, אבל מאז, בכל פעם כשהיא רוצה חופשה היא מגיעה לבית החולים ומאשפזת את עצמה, מספרת על כל מיני מיחושים שיש לה, או יותר נכון שהיא מדמיינת שיש לה, ומכיוון שהיתה פעם שייכת לצוות, מאשפזים אותה. היא תופסת מיטה שיכול היה לקבל חולה אחר, שבאמת צריך להתאשפז, ובגלל שהיא לוקחת את המיטה מסרבים לחולה אחר, זורקים אותו לפרוזדור והוא לא מקבל את היחס שהוא זקוק לו.
גם אתמול היא הופיעה, בדקתי אותה ולא מצאתי שום סיבה שבעולם כדי שתתאשפז, כאשר ניסיתי לומר מילה, מיד היא אמרה שהיא דורשת שראש המחלקה הוא שיבדוק אותה, ורק הוא מכיר את הסיפור שלה.
ואכן כך היה, הוא בא ובדק אותה ואישר לה להיות מאושפזת חמישה ימים, הדבר הזה ממש חורה לי. חמישה ימי אישפוז, לגברת שרוצה להיות בחופשה בבית חולים, בעוד חולים אמיתיים נשארים בלי מיטות, על מה ולמה? אז מה אם היא עבדה פעם בבית חולים, לכן צריכים לקפח חולים אמיתיים?”
“אז מדוע אתה לא שואל את השאלות הללו את מנהל בית החולים? מה יש לו לומר על כך?” שאלה שולינקה.
“אני הייתי רוצה לעשות את זה, אבל זה יכול לעלות לי במשרה שלי, אני לא צריך לספר לך כמה המעמד שלי לא בטוח, ואני חושש שאם אני אעשה יותר מדי חפירות, אשאל את השאלות הנכונות את האיש הלא נכון, אמצא את עצמי בחוץ, בלי פרנסה ובשלב זה אני לא מוכן להקריב את הפרנסה שלי עבור הדברים הללו. אני מרגיש כמוג לב, פחדן, אין לי את האומץ לעשות את מה שאני מרגיש שנכון לעשות, אני שומר על המשרה שלי.”
“אבל כך חושב כל אחד, כל אחד שומר על עצמו, ולכן השחיתות יכולה לחגוג!” קראה שולינקה.
“את צודקת שולינקה, אבל לא לכל אחד יש את ההיסטוריה שלי, לא כל רופא היה אסיר עולם באשמת רצח והצליח לקבל תפקיד של רופא מן המניין עם משכורת טובה. המצב שלי הוא לא בדיוק כמו המצב של כל אחד אחר, ואני צריך לזכור את זה. למרות שאני לא יכול לשנות דברים, למרות שאני לא יכול להתריע, עדיין מפריע לי מאד מה שאני רואה ושומע, כל ההתנהלות לא מוצאת חן בעיני. אני רואה את מקצוע הרפואה כמקצוע קדוש, כאחד שכל כולו אמור להיות מקצוע של נתינה, של עזרה, של נכונות לעזור לכל אדם באשר הוא אדם מבלי להסתכל על גזע, מין ודת, כולם שווים בפני הרופא, וכולם צריכים להיות שווים בפני הרפואה, וכאשר אני נתקל בדברים שהם חורגים מהמוסר של הרפואה כפי שאני רואה אותו, קשה לי עם זה.
שבועת הרופא, שהוא נשבע בשעה שהוא מקבל את הרשיון שלו, היא לא רק טקס, אלא היא אמורה להיות ממומשת בחיי היום יום.
כל כך הרבה חלמתי להיות רופא, שאת השבועה למדתי בעל פה הרבה קודם לכן:
אתם ניצבים היום כולכם לפני מוריכם בדרכי הרפואה וחוקותיה, לעברכם בברית הרפואה. למען תקיימו את תורתה בכל מאודכם בשום שכל וביושר לבב, ולמען קום דור רופאים דרוכי מעש ואמוני ייעוד לעזרת האדם הדווי.
וזאת הברית אשר אנוכי כורת אתכם היום לאמור:
על משמרתכם הופקדתם יומם ולילה, לעמוד לימין החולה במצוקתו בכל עת ובכל שעה.
ושמרתם עד מאוד חיי האדם מרחם אמו, והיה שלומו ראש חרדתכם כל הימים ועזרתכם לאדם החולה באשר הוא חולה, אם גר, אם נוכרי ואם אזרח, אם נקלה ואם נכבד.
והשכלתם להבין לנפש החולה, לשובב את רוחו בדרכי תבונות ובאהבת אנוש אל תמהרו להוציא משפט, ושקלתם את עצתכם במאזני החכמה הצרופה, בכור הניסיון.
שמרו אמונים לאדם שהאמין בכם, אל תגלו סודו ואל תלכו רכיל.
יחכם לבכם גם לבריאות הרבים, להעלות ארוכה למדווי העם.
תנו כבוד ויקר לרבותיכם, שנחלצו להנחותכם במעגלי הרפואה.
תרבו חכמה ואל תרפו, כי היא חייכם וממנה תוצאות חיים.
היזהרו בכבוד חבריכם, כי בכבודם הם תכובדו גם אתם. “ קלאוד חזר על דברי השבועה בעיניים עצומות, וקל היה לראות עד כמה הוא מזדהה עם כל מילה. את מבינה שולינקה, אני מרגיש כאן איזו שהיא סטירה פנימית אמיתית. אותו אב לא זכה שיטפלו בו על פי שבועת הרופא, והוא מוצא את עצמו עצור. העולם ממשיך במנהגו ואף אחד לא מתרגש מאי הצדק שנעשה אתו, אף אחד לא מנסה לחקור איך טיפלו בו, והאם הכל נעשה כשורה, זה לא מעניין את אף אחד.
“יש כל כך הרבה פוליטיקה בין כותלי המוסד. בתוך המחלקות עצמן ובין מחלקה למחלקה. יש מלחמות על פציינטים, המלחמות הן בשני הכיוונים, ישנם פציינטים שכל רופא מעוניין שהם יהיו שלו, ולכן הוא משתדל ‘לגנוב’ את הפציינט, להעביר אותו למחלקה שלו, ולא פעם העברה הזו היא לרעת החולה! קורה כאן דבר מדהים שהחולים כלל לא מודעים אליו. הם פונים לרופא גדול, באופן פרטי, ואותו רופא משכנע אותם שלטובתם כדאי להם להגיע ולהתאשפז דווקא במחלקה שלו, הם בטוחים שהוא עושה להם טובה גדולה, ושמעתה הם יהיו תחת ההשגחה שלו, ויקבלו טיפול מיוחד. אבל בסופו של דבר זה לרעתם, כי המחלקה הזו כלל לא מתאימה למחלה שלהם, והיה להם הרבה יותר טוב להיות במחלקה אחרת. רואים זאת לא רק אצל רופאים זוטרים, אלא אפילו אצל רופאים בכירים ואפילו אצל פרופסורים, זה מכאיב לי בכל פעם שאני נתקל בתופעה כזו, של רופא החושב על הטובה שלו, בין טובה כלכלית ובין טובה של מוניטין, ופועל לא לטובת החולה אלא לטובת עצמו, כואב כל כך לראות שרופא שם את הטובה שלו בעדיפות ראשונה מבלי לבדוק מה באמת טוב לחולה.
אבל היו גם נקודות אור היום בבית החולים, התינוק עם הכוויה שהגיע לבית החולים למרות מחאותיהם של ההורים, יצא מכלל סכנה! ההתקדמות שלו היא מדהימה, היום הוא אפילו כבר צחק ושיחק עם משחקים , הייתי מאושר לראות את המצב היחסית טוב שלו, ואני יודע שהוא הגיע למצב הזה תודות לטיפול שנתתי לו. טיפול בכוויות הוא לא טיפול פשוט כלל, צריכים הרבה מסירות, ישנם כאלו המתרשלים להחליף את התחבושות כמה וכמה פעמים ביום, כי זו עבודה קשה ביותר, זה מכאיב, התינוק מתנגד, וצריכים להתנתק רגשית ולעשות את המוטל עלינו. התמסרתי מאד לתינוק, ואני מאושר לראות את ההתקדמות. כשראיתי היום את מצבו הטוב, חשתי סיפוק עז, וידעתי ששווה ההשקעה המרובה שהשקעתי בו, היום הוא כבר יכול לצחוק.”
