פרק ה'
24/02/21
הרבה מאד שעות הקדישה שולמית לכתיבה. המחשב הנייד הפך להיות במקום חברה טובה בבית הספר. היא הייתה כותבת שם כל מה שהעיק עליה. כאשר הרגישה פגועה מהחברות, הייתה שופכת את לבה אל תוך המחשב, ושם הייתה גם משחררת את ‘הקיטור’ שרצתה לשפוך על ראש החברות שלה.
למחשב הייתה גם מספרת את התסכול העמוק שלה, החבוי בתוך ליבה פנימה ואינה מעיזה לחשוף אותו בפני איש בעולם, על הכאב העצום מכך שאביה אינו שומר תורה ומצוות. רק שם היא הרשתה לעצמה לתאר את עוצמת הכאב שהיא חשה.
ליל שבת, היא ואביה פורשים כל אחד לחדרם כדי לישון, ואז היא מבחינה באור שנכבה בחדר שנה! הלב נצבט. איך, זה יתכן, שלאחר שולחן שבת כה מלא וגדוש הן באוכל והן בדיבורים רוחניים, ידו של אביה מסוגלת ללחוץ על מתג החשמל? בשבת בבוקר אם אינה ממהרת לקום ממטתה, אביב מסוגל להרתיח מים בקומקום החשמלי, ולא לקחת אותם מעם המיחם.
הנסיעות שלו לעבודה בשבת בתחילו היה טראומה בלתי נסבלת עבורה, אך הרבנית קאהן, המנהלת של בית הספר וידידה שלה מאז בואה לצרפת, למדה אותה לחשוב שאולי הדבר מותר, ואולי זה פיקוח נפש שיהיה בבית חולים. אין לה ספק שהרבנית רוצה להרגיע מעט את נפשה הסוערת מצער על חילולי השבת של אביה, אך עם כל זאת הדיבורים הצליחו להרגיע אותה מעט.
עם אביה כבר לא הייתה מדבר בכלל על נושא שמירת מצוות.הרבנית קאהן שכנעה אותה בנושא זה, שככל שתדבר יותר עם אביה על החיוב בשמירת מצוות, כך גם יפחתו הסכויים שהוא אי פעם ישתכנע. תועלת מיידית שהייתה להפסקת הוויכוחים בנושא, הייתה שכל החיכוכים בינה לבין אביה חדלו, שכן מלבד נושא זה, בכל נושא שבעולם הייתה כמעט תמימות דעים מושלמת ביניהם, וגם על דברים שלא הסכימו עליהם, הם היו משוחחים עליהם ומשתדלים להגיע לעמק השווה, ואף אם כל אחד החזיק בדעתו, לא היה בזה כדי לגרום לקרע בינהם, אלא להפך, רק הפרה את המחשבה שלהם.
אך רק בנושא שכל כך היה משמעותי עבורה, לא רק שלא יכולה הייתה לשכנעו, אלא שלא הייתה לה את השפה איך לדבר אתו, כל מה שאמרה היה לא טוב. היא לא הייתה צריכה להיות מומחית בנושא כדי לדעת שבכל הנוגע לפעילות של קירוב אין לה כשרון או נסיון בסיסי בעניין. כל מה שאמרה רק עורר את האנטי של אביה, וגרם לו לסלוד מקיום המצוות.
שולינקה הרימה ידיים, ולא דברה על הנושא, אבל האש הבוערת בלבה לא כבתה. ואת כל התסכולים שלה והמרירות בעניין היא יכולה הייתה לשתף את המחשב שלה, הוא היה עד לכל הקשיים שלה. שם היא יכולה הייתה לכתוב על הרגשות הטמירים ביותר בלבה.
היא שפכה את לבה כמים על המצב הנוראי שלה, כאשר האדם שהיא כה קרובה אליו, רחוק ממנה שנות אור בהשקפותיה. הרי הם היו כה מסורים האחד לשני, ולא היה דבר קטון או גדול שכל אחד מהם היה נמנע לעשותו כדי להטיב לשני, והנה, בדבר המשמעותי ביותר, בדבר שהוא לא עניין חולף, אלא המשמעות שלו היא לנצח נצחים, שם עמדה חומה בצורה ביניהם. שם היא לא יכולה הייתה להושיט לאביה יד כדי להציל אותו מאבדון. רק עיניה רואות, אבל קולה לא ישמע, ולבה נשרף מכאבים. אביה עובר על איסורי כרת מהתורה, אביה רומס את כל המצוות שלא בפניה, איזה כאב יכול להיות גדול יותר מכך.
המחשב לא רק מילא את המקום של החברות בבית הספר, אלא הוא גם שימש לה לחברה בכל השעות ארוכות שהיא היתה בבית לבדה, ללא אביה. היא היתה יושבת וכותבת במרץ. במקום לשכב ולקרא ספרים, היא הייתה יושבת וכותבת סיפורים בעצמה. שולינקה התאמנה רבות להקלדה בשיטה עוורת, היא הצליחה להקליד במהירות גבוה וכל זאת כאשר היא שומרת ע הכללים ואינה מבטיה כלל במקלדת כשהיא מקלידה. בתחילה הקלדה הייתה איטית, אך בכל יום המהירות גברה וכך הצליחה להעלות על הכתב הרבה מאד מההגיגים שלה.
היא התאמנה בהקלדה הן בעברית והן בצרפתית. היא לא האמינה עד כמה קל ללמוד להקליד בשטה עוורת, הידיים שלה היו עובדות מבלי שהראש שלה בכלל היה צריך לחשוב מה הן עושות, וכל כולה הייתה חופשיה להתעמק במחשבות שלה, בלי לחשוב בכלל היכן כל אות נמצאת.
שעות ארוכות הייתה שולינקה מבלה בכתיבת הספורים שלה, לדעתה כל סיפור בפני עצמו היה ממש יצירה ספרותית מושלמת. היא הייתה מרוצה לא רק מהעלילות הסוחפות שכתבה, אלא גם מצורת הביטוי שלה, כן, היא בהחלט נתנה כבוד לספרות והשתמשה במילים גבוהות ביותר, שלא פעם המשמעות שלהן נודעה לה רק תוך כדי הכתיבה והחיפוש במילונים אחר מילים שתבטאנה את רחשי לבה.
כאשר קלאוד היה חוזר הביתה, שולינקה היתה מקריאה לו את יצירותיה, בטוחה שהוא יהיה חסיד נלהב לכל מילה שהיא הגתה. היא הקריאה בפאתוס כאשר הטונים שלה עולים ויורדים בהתאם לכתוב, לא פעם היא לחשה את דבריה, ואחר כך הייתה רועמת בקולה. לא היה לה ספק שלא רק אביה, אלא כל מי שהיה שומע אותה היה מתלהב.
לאכזבתה המרה, אביה, למרות שהיטה אוזן קשבת לכל מילה שיצאה מפיה, לא הראה אותות התלהבות, במקום שפיו יתמלא שבחים על היצירה ויהלל אותה שלא עלה כוכב כמותה בעולם הספרות, ומנבא שיצירותיה תהיינה ברשימת הספרים רבי המכר בכל השפות, הוא ישב ושמע, וכאשר סיימה העווית בפניו אמרה את הכל. הוא היה משועמם, לא מרוצה, ובוודאי לא מלא שבחים.
ולינקה נפגעה, המחמאות שלו היו חשובות לה, היא ציפתה להן בכיליון עיניים, עבר בה רטט רק מהמחשבה שהיא יאמר לה עד כמה דבריה מרגשים וחודרים ללב, ועד כמה חכמת חיים ניבטת מכל מילה שלה.
אבל קלאוד לא ענה על הציפיות, וכאשר כבר כן הגיב, הייתה לא ביקורת לא מחמיאה במיוחד:
“שולינקה, לגבורים שלך אין אישיות, את יכולה לשבץ כל אחת מהאמירות שלך לכל אחת מהדמויות, מלבד מה שעלילה נדושה ולא מחדשת מאומה. את צריכה להתמקד יותר בכתיבת דברים הקרובים ללבך, דברים שחווית באופן אישי, דברים שמשקפים את האני האמיתי שלך. נראה שאת משתדלת ללכת בכבישים עוקפים כדי לא להיתקל במוקשים, את מנסה להחליק את הדברים, לכן העלילה שלך היא גם רדודה וגםלא מאד מעניינת. החיים שלך כל כך מעניינים, יש לך נקודת זינוק טובה יותר מאשר להרבה מאד סופרים, כי החיים עצמם כבר העניקו לך ניסיון עצמי עשיר. תרגמי את זה לספר, ותראי עד כמה הוא יתרום ויוסיף לך וכמה הנאה הוא יתן לכל הקוראים בו.”
אבל שולמית היססה, לא, היא לא רוצה להיחשף ברבים, היא רוצה לכתוב סיפור ולא לפתוח את הלב שלה לרווחה. מה שהיא מרגישה, זה פרטי, זה אישי, זה לא אמור להיות מפורסם, זה רק יביך אותה, ואפילו יעשה לה בושות אם תכתוב על כך.
קלאוד לא מוותר לה. “כתיבה זו המראה הפנימית שלך, היא משקפת את הלב שלך, את הרגשות שלך, אם את פוחדת להיחשף, אז כל הכתיבה שלך תהיה אטומה, היא לא תקרין, כמו מראה מלוכלכת.
“אמא שלך הכניסה את כל כולה בכתיבה שלה, ומכאן העוצמה שלה. כאשר מתעמקים במה שהיא כתבה לך, יכולים בנקל לזהות את הכאב על הפרידה, את הצער, את התקוה, את בקשת הרחמים, כל הרגשות האדירים שלה מצאו ביטוי בכתיבה שלה אליך, למרות שהיא כתבה לילדה קטנה, ולכן מה כל מה שספרה לה כל כך עוצמתי ואת יכולה לשמוע אותה שוב ושוב ולהזדהות איתה, למצוא את עצמך במה שהיא מספרת לך ולמצוא שם גם את האחר. כתיבתה של מאמי תהיה נפלאה גם עבור זרים, כי הרגשות הם זהים גם אם הסיטואציות שונות.
לדוגמא אדם שיש לו כאב ראש נוראי, בהחלט יזדהה עם אדם שיש לו כאב ביד, כי כאב הוא כאב.
אמא שכולה בהחלט תוכל להזדהות עם אלמנה, כי כאב לא מוגבל לאסון מסוים, לכן את יכולה לשנות פרטים, את לא צריכה לכתוב ביוגרפיה, את לא צריכה לתאר את האירועים כפי שהיו, אבל את כן צריכה לחשוף את הרגשות, כי הם אלו אשר חודרים לנו עמוק עמוק. אם את מכסה בווילון את הרגשות שלך, אל תתפלאי אם קרני השמש לא יחדרו דרכו.
הבקורת של אביה הייתה יסודית מאד: “מעבר לרדידות של הסיפורים שלך, את גם צריכה להחליט, שולינקה לאיזה גיל את כותבת, צריכה להיות התאמה בין התוכן לבין הצורה, לא יתכן לכתוב רעיונות עמוקים בשפה קלה לילדים קטנים, ולא יתכן לכתוב סיפור תינוקי במילים גדולות ומסובכות.”
אבל שולמית לא הסכימה עם הביקורת שלו. “סיפור טוב הוא סיפור לכל הגילים, לא שמים תווית על סיפור, כל אחד מוצא את מה שמתאים לו מתוך הסיפור, סיפור זה כמו ארוחה טובה שמגישים לשולחן, כל אחד יקח את מה שמתאים לו”
“אז לדעתך צריכים להגיש לפעוט בן שנה ארוחת גורמה הכוללת אומצה של בשר בקר עם פשטידות? ואולי נגיש לאדם בוגר לארוחת בוקר תחליף חלב הכולל בתוכו את כל הויטמנים הנחוצים,” שאל אביה קצת בבדיחות הדעת.
לרגע לשולמית לא היה מה לענות, אך לאחר מכן כדי להוכיח לאביה היא רצה לחדרה, ושלפה מתוך המגירות שלה, קלטת שאמה השאירה עבורה. קלטת שהיא הרבה לשמוע אותה בתור ילדה קטנה. מאד קטנה. היא הייתה בערך בת חמש כאשר קבלה את הקלטת מאמה.
את הסיפור היא שמעה לראשונה כשהייתה בת חמש, אבל היא נהנתה לשמוע אותו שוב ושוב במשך השניםובכל פעם היא הגיע לתובנות חדשות. נכון, בתור ילדה הסיפור היה נשמע כמו סיפור טיפוסי לילדים, אך ככל שבגרה היא מצאה עוד ועוד מסרים בתוך הסיפור.כאשר בתור דוגמא לתאוריה שלה היא הביאה לאביה ספור שאמא שלה השאירה לה באחת הקלטות. מסופר שם על שלושה ילדים.
שולמית הביאה מחדרה את הקלטת, שמה אותה בפטיפון, והם שניהם ישבו לשמוע. כאשר הם שמעו את גלורה הם היו בכלל בעולם אחר.
“שולמית משוש חיי, אני אספר לך ספור על שלושה ילדים בארץ החלומות. אולי בהתחלה לא כל כך תביני את הספור, אבל לא נורא, הקשיבי אליו שוב ושוב, ובכל פעם תביני ממנו עוד קצת ועוד קצת – הסיפור הוא כמו מעין עם מים, תמיד תוכלי לשאוב עוד ועוד.
שלושה ילדים משועממים ישבו בגן העיר.
אמר הראשון הקטן והחלש – כל יום לשבת באותו מקום, זה לא מענין. לעשות כל פעם אותם דברים זה סתם מעצבן.
אמר השני המריר – ללכת למקום רחוק, ליהנות הרבה ולצחוק, את הצער למחוק. במקום בודד להיות חלוץ, במרחבים לרוץ, אלו חיים טובים, אותם ילדים אוהבים.
אמרה השלישית העצלנית – אם הולכים הרבה, הרגליים כואבות, את זה בנות כלל לא אוהבות.
בלילה הפליגו שלושה ילדים מפוחדים לארץ החלומות.
הראשון הקטן והחלש הפליג באוניה. הוא הפליג למרחקים, והנה הגיעה סערה, האניה נשברה, הוא שחה בים, אבל היו גלים גבוהים, הוא צעק ובכה עד שהתעורר.
השני המריר הלך לטייל, הוא הלך בשמש ובצל, הוא הלך והלך. הוא ראה הרים, הוא ראה בקעות, ולפתע היה קר וחשוך, והוא לא מצא אף אחד, והוא קרא וקרא עד שהוא התעורר.
השלישית העצלנית נדבקה לכסא, לזוז ממנו לא יכלה. היא נסתה לקום, נסתה לסחוב ולא הצליחה, היא דחפה ודחפה ודחפה ודחפה, עד שהיא התעוררה.
למחרת, שלושה ילדים עצובים ישבו בגן העיר.
אמר הראשון החלש, אני קטן וחלש, בלי כוח ממש. לא יכול לרוץ מהר, אותי משיג כל חבר. כשאני זורק כדור לגובה, הוא מגיע עד הכובע, תמיד מנצחים אותי כולם, אני לא יכול לעמוד מולם.
אמר השני המריר, ולי אין כסף, אני מסכן, הצעצועים שלי שבורים ואין מי שיתקן. ממתקים אני לא מקבל, אין לי כסף לנסוע לטייל, כל דבר עולה ביוקר, לכן אני עצוב בערב ובבוקר.
אמרה השלישית העצלה, אני רוצה להיות בטלה, אך כולם קוראים לי עצלה. רוצים שאעבוד כל היום, ואני אומרת ‘כמה איום!’, לא רוצה לאסוף צעצועים, מהצד להסתכל יותר נעים! לא רוצה את הרצפה לשטוף, אולי מהמאמץ שבר או נקע אחטוף?! לכן את פני אני מחמיצה, כי אני לא רוצה להיות חרוצה.
בלילה שלושה ילדים שמחים הפליגו לארץ החלומות.
הילד הראשון הקטן והחלש נהיה לפתע גיבור ענק, הרים משאית ומהכובד לא נאנק! ובנוסף בלי מאמץ, כמו בדרך אגב, סחב שלושה ילדים על הגב.
הילד השני המריר הגיע לחנות מופלאה – היא היתה ענקית ומכל טוב מלאה, היו שם המון צעצועים, מקסימים, משעשעים. רכבות חשמליות צבעוניות, בשלט רחוק מסיעים מכוניות, משחקי הרכבה מיוחדים, צבעים חדשים מחודדים, ואת הכל נתנו לו בחינם, קח מזה ומזה - לך חינם? , קח הרבה כמה שתרצה, העיקר שתהיה מרוצה. הוא לקח ולקח ולקח ולקח, עוד משחקים ועוד ממתקים, מאומה לא שכח.
והשלישית העצלנית בארץ אוטומטיה נחתה, מרוב שמחה היא כמעט ובכתה. כל בגד למקומו קפץ בעצמו, לא נשארו על הרצפה שום גרב או כיפה. הלכלוך- מכל דבר מיהר לברוח, לא היה על מה לטרוח!
והיא ישבה כל היום בחיבוק ידיים, בנחת ובשלוה עצמה העיניים.
שלושה ילדים מבולבלים ישבו בגן העיר.
אמר הראשון הקטן והחלש– ישנם דברים שאני לא מבין. הקשב אלי, חברי המריר, הנה חלמתי שאני חזק כמוך, והיה לי כה טוב! ואתה, הרי, תמיד חזק, לא רק בחלום, אז מדוע אתה אינך מאושר כל היום?
אמר השני המריר – גם אני מבולבל, לא מבין מה שקורה כלל. בחלומי היה לי כל מה שאני תמיד רוצה, כמו הדברים שבבית שלך הקטן אני מוצא. הרגשתי מה זה להיות עשיר כמוך, אבל אתה בכלל לא שמח, יש לך טענות, אתה מרגיש שאתה בבעיות, כי אתה לא חזק.
אמרה השלישית - בחלומי כל כך הרבה ישנתי, ממקומי לא זזתי, לא בקשו ממני שום דבר, ובמקום לשמוח ולרקוד כי אני יכולה לישון ולישון, היה לי סתם משעמם.
ובלילה שוב שלושה ילדים חמודים הפליגו לארץ החלומות.
ראה הקטן למעלה אוצר, הוא הביט סביבו ותהה - כיצד ישיג את האוצר? אמר השני - נעוף! כמו צפור, נישא כנפיים, שום גובה לא יוכל לעמוד בפנינו, נגיע למעלה, לא נתלונן ונסתכל אלא נעוף אל על, וכך נשיג את האוצר.
אמרה השלישית - אביא סולם, ונטפס! עוד ועוד אעלה, בשביל אוצר כל כך יקר כדאי כל מאמץ. אחת שתים ושלוש, למעלה כולנו נרוץ להשיג את האוצר.
ולמחרת שלושה ילדים חושבים ישבו בגן העיר.
אמר הראשון – בארץ החלומות אפשר לעשות את הכל, זה קצת מפחיד אבל מאד מענין. ויש דברים, שצריך לעשות רק בחלום, כי אחרת אפשר להסתכן.
אמר השני – בארץ החלומות רואים את מה שרוצים, ואם נורא משתדלים אז ביום גם משיגים, כי בחלום רואים את הסוף, ויודעים למה לשאוף.
אמרה השלישית- אם לא מגזימים בחלום, אפשר ממנו לעשות דברים גם ביום.
אמר הראשון – החלום זה, בעצם, הראי של המחשבות שלנו, אם נסתכל בו חזק נכיר את עצמנו היטב.
אמר השנ י- את החלום אפשר לממש, הוא לא צריך להיות רק חלום. אם ממש משתדלים, מרגישים בחיים כאילו היינו חולמים.
אמרה השלישית – על ידי החלומות אפשר לעשות את החיים חלומיים, כי מציאות יפה היא חלום, אבל חלום יכול להיות מציאות.
שלושה ילדים חכמים ישבו בגן העיר.
שלושה ילדים ישבו וישבו וישבו.
והנה נגשה אליהם ילדה קטנה וחמודה, ילדה נהדרת, שהיום יש לה יום הולדת.
‘שלום לכם, שלום ילדים, אני רוצה עכשיו לצאת לטיול בארץ החלומות, אתם רוצים אלי להצטרף?’ היא שאלה בקול הפעמונים שלה.
שלושה ילדים צוחקים הסתכלו על הילדה ואמרו, ‘שלום לך, למה רק עכשיו באת? ואנחנו כבר היינו בארץ החלומות, אנחנו כבר מכירים אותה היטב, למה לא הצטרפת אלינו, כשהיינו בסיורים בשטחים הרחבים?’
והילדה הקטנה, היא חייכה ואמרה, ‘לכל אחד יש את ארץ החלומות שלו, אני חיה בארץ החלומות שלי, אני נמצאת שם הרבה זמן. רציתי רק להזמין אתכם לביקור קצר. לבוא לשחק ביחד, להציץ אתי אל הכוכבים, כי יש כוכב אחד, כוכב מאד מיוחד, כוכב שהוא רק שלי! והוא מאיר, והוא נוצץ, והוא מנופף אלי לשלום, והוא שולח קרניים חמימות ללטף אותי, ולחבק אותי, ולאהוב אותי, והוא מביא לי דרישת שלום, ממישהי שאני כה אוהבת, והיא כה אוהבת אותי! ובארץ החלומות בכלל אף פעם לא נפרדנו!”
הקלטת דממה, ושולינקה ואביה הרגישו שהם חזרו ממסע מרוחק מאד, אולי באמת מארץ החלומות. בתחילה היה קשה להם לדבר, וקלאוד רק לחש: “גלורי!” ועיניו התמלאו בדמעות.
“הנה אתה רואה פאפא, את הסיפור המקסים הזה של אמא? בתחילה כשהייתי קטנה, הבנתי אותו כפשוטו, על ילדים שחלמו, אבל כשבגרתי הבנתי איך החלומות שלנו קשורים לחיים שלנו ואיך בעצם המעשים שלנו הם שיקבעו את מימוש החלומות, שמעתי את הקלטת הזו אין ספור פעמים, למדתי ממנה כל כך הרבה חכמת חיים, למדתי על אנשים שלא רוצים לעשות כלום עבור עצמם, ומחכים שאת הכל יעשו להם, על אנשים שיכולים להתגבר על מגבלות שיש להם, על שאיפות ועל הדרך להשיג אותם, ככה מתוך סיפור שלכאורה נשמע סיפור ילדים ברמה נמוכה אבל יש שם המון חכמת חיים גם למבוגרים.”
“דווקא הסיפור הזה של מאמי הוא דוגמא מצוינת!” אמר קלאוד. “סיפור עם מסר כה עמוק הצליחה אמא להתאים הן את המילים והן את העלילה, לילדה קטנה בת חמש, שיכולה הייתה להקשיב לו ולהנות, למרות שלא יכולה הייתה לדלות את כל החכמה הטמונה בו.”
“דוקא כאן טמון הסוד בכתיבה חכמה לילדים. את יודעת שולינקה, בלב שלנו אנחנו נשארים ילדים, אמנם מתוחכמים יותר, ולומדים איך להסתיר את הרגשות שלנו, אבל סך הכל אנחנו ילדים. כשהיינו בגן אמרנו בפומבי שאנחנו גם רוצים מה שיש לחבר, כשגדלנו, למדנו להחביא את הקנאה ולעטוף אותה בכל מיני אג’נדות למינהן, אבל שורש הדברים לא השתנה.
“כתיבה לילדים לא סותרת את הבנת הנפש של מבוגרים, אבל כתיבה למבוגרים אינה מתאימה לילדים. חייבים להתאים את העלילה וצורת הסיפור. כשאת כותבת, את צריכה שתהיה לנגד עיניך שכבת גיל שאליהם מופנים דבריך זה לא אומר שהסיפור לא יעניין גם גילאים אחרים, אך היופי שלו הוא בהתאמה של העלילה לצורת הכתיבה, אם לאו הסיפור לוקה בחסר מהותי ביותר. דווקא בגלל שאפשר להכניס המון חכמת חיים בתוך ספר ילדים, הוא צריך להיות כתוב כמו ספר ילדים, וזה לא יסתור את החכמה שיש בו! להפך, זה יוסיף לסיפור עומק וחן, העובדה שהמסר העמוק עטוף באריזה ילדותית מוסיף לסיפור נופך מיוחד. אחרת אף אחד לא ימצא עניין בסיפורים שלך, אף אחד לא יתחבר אליהם.
אצל ילדים החיים נראים בצבעים מאד עזים, יש להם שחור ולבן, ואין הרבה גוונים של אפור, ולכן דווקא בסיפור ילדים אפשר להעביר את המסר בצורה ברורה. זה גם הסיפור שמאמי כתבה לך על הילדים, היא רצתה להעביר מסר ברור על שאיפות, על הגשמתם, ועל הצבת מטרות, שימי לב שלכל ילד היא נתנה תכונה מאד מסוימת מאד ברורה, בחיים האמיתיים, לכולנו יש תכונות מגוונות, אשר מתערבלות זו בזו. כמעט לאף אחד אין תכונה טוטלית באישיות שלה. אך כדי להעצים את המסר של אותה תכונה היא הלבישה אותו על ילד מסוים, כדי שנוכל להתחבר לילד ודרך כך אל התכונה, ולהבין את התכונה הזו על בוריה.
תחילה היא מדברת על שלושה ילדים משועממים, ומאד שטחיים אבל מיד אנו יכולים להכיר את האופי של כל אחד מהם.
מה אומר הראשון? לשבת באותו מקום זה לא מעניין, אנו רואים שהוא אחד שמחפש הרפתקאות. השני מדבר על צחוקים, הוא רוצה להנות מהחיים, זה מה שמעניין אותו. אבל השלישית היא עצלה, היא רק שומעת שצריכים ללכת כבר נהיה לה רע על הלב, מובן שהיא לא תעשה מאמצים כדי להתקדם בחיים, היא לא רוצה להתאמץ.
ופתאום הסיפור עושה תפנית, החלומות שלהם מתגשמים, ועכשיו אנו יכולים לראות איך כל אחד מגיב כאשר מתגשם לו החלום, והאם התגשמות חלום אכן מביא אושר בחיים, האם אנשים שואפים למען מטרה שאכן תביא אותם להרגשת שלמות, לא פעם אנו חולמים על דבר מסוים וכאשר החלום מתממש לפתע אנו מגלים שכלל לא רצינו בו. וכאן בסיפור הזה, מאמי נותנת לילדים את האפשרות לממש את החלומות שלהם, ואנו רואים מה שקורה.
לא פעם אנשים מתלוננים על גורל חייהם, אבל בעצם גם אם הנסיבות ישתנו הם לא ישנו את האופי שלהם, הם ימשיכו להתנהג באותה דרך.
מאמי מגדירה את התגשמות המשאלות כחלום מפחיד, ומדוע? כי לפעמים התגשמות החלום מפחידה אותנו, חלמנו וזה היה טוב בתור חלום, אבל לא בתור מציאות. ברגע שהחלום הופך למציאות, זה הופך להיות חלום בלהות.”
“וואו, איך אתה מצליח כל כך טוב לנתח את מה שמאמי סיפרה? אני מקשיבה לקלטת הזו כבר הרבה שנים, גם אני לקחתי ממנה הרבה תובנות, אבל לא הצלחתי לנתח אותה כל כך טוב כפי שאתה עושה.”
“אל תשכחי שולינקה שמאמי הכרענו שנים ארוכות, לצערי מה שאת לא זכית לו.”
שולינקה קראה בהתרגשות: “מדהים כיצד אפשר לשבת שעות ארוכות ולנתח את הסיפור המקסים הזה של מאמי, סיפור עם כל כך הרבה עומק, שמראה כל כך הרבה על תכונות של אנשים, והוא לא רק מגלה את התכונות אלא הוא גם מציב תמרורים ונותן מראה.”
“נכון שולינקה, אבל את לא יכולה להוציא מהסיפור את מה שאין בו, מסיר ריק לא יכולים למזוג מרק, ואם הסופר יכתוב יצירה רדודה, לא תוכלי לחפור בה ולמצא אוצרות! אי אפשר לתאר אנשים בצורה שאפשר לצפות כל תגובה שלהםמראש, אם מישהו היה כותב עליך, את חושבת שאפשר היה לצפות את כל התגובות שלך?” שאל אותה אביה בחיוך.
“כן!” ענתה שולמית.
“אני לא צופה אותך,” חייך אליה אביה.
“אולי בגלל שאתה לא מכיר אותי מספיק,” שאלה שולמית, אך מייד נשכה את שפתיה, נראה לה שאביה נפגע מהאמירה הזו.
“אני חושב שאני מאד מכיר אותך טוב מאד כדור אש שלי,” הוא אמר לה בחבה.
“כן, בהחלט אתה מכיר אותי, ואולי אתה צודק, לפעמים אני גם מפתיעה את עצמי,” אמרה שולמית לאחר הרהור קל.
“ממתי נהייתה סופר?” התפלאה שולמית. “חשבתי שאתה רופא!”
“זה לא סותר שאני אוהב מאד לקרא, ותתפלאי, גם למדתי כמה קורסים על ספרות,” גילה לה אביה.
“אז הנה עוד רובד בך שלא הכרתי!” אמרה שולמית ועיניה נצצו.
“בדיוק כך, אם תכתבי על רופא ותצרי ממנו סטראוטיפ של אדם קר, אשר רק הצד הפיזי של האדם מעניין אותו, הרי חטאת לאמת, כי כל רופא הוא גם בן אדם, לטוב ולמוטב, ויש הרבה היבטים באופי שלו מלבד לימודי הרפואה.”
קלאוד ושולמית לא הבחינו כיצד חלף הזמן כשהם ישבו יחד והתפלספו, עוד ערב קסום חלף על האב ובתו.
תנאי התנה קלאוב עם שולמית, לפני שהם שוקעים בניתוח סיפוריה עליה קודם כל לסיים את המטלות שיש לה מבית הספר. הוא עמד על כך שתמלא אחר כל מחויבויותיה.
וכך מצאה את עצמה שולינקה מעבירה בקרים משמימים בבית הספר, אמנם היא הצליחה בלימודים, אבל כמעט ולא היה לה קשר עם אף אחת מחברותיה. לעומת זאת שעות הערב היו נפלאות וטובות, והיא ציפתה להן בכליון עיניים.
