משלוח חינם בקניה מעל 500 ש"ח

תקציר

הכרנו את שולינקה בשני החלקים הראשונים של הסדרה. שולינקה ילדה קטנה של אמא, בה פגשנו לראשונה את שולינקה שהתיימתה מאמה, וגדלה בבית משפחה אומנת כאשר עוברים עליה הרפתקאות ותהפוכות שונות. ובעיקר מככבים שם הקלטות שאמה המנוחה הכינה לה כדי להכינה לכל שלב בחייה.

בספר השני היא מגלה שיש לה אבא, שהיא חשבה שהוא אינו יהודי אך גילתה שהוא יהודי. הוא היה במאסר ממושך על מנת להציל את חייה.  שולינקה מצליחה להציל אותו מהמאסר, אבל היא לא מצליחה להחזיר אותו בתשובה, היא אף חבה קשיים רבים בלימודיה בסמינר בצרפת.



פרק ז'

“סליחה, כדור אש שלי. אני שקוע יותר מדי בעצמי,” התנצל קלאוד, “התחלת לספר לי על רעיון שהיה לך, בקשר לספר, מה הרעיון?  ספרי לי מה חדש?” ביקש קלאוד לאחר שפרק את אשר על ליבו ואת אשר קרה אותו בבית החולים.
“חשבתי הרבה על מה שאמרת לי בקשר לסיפור שאני צריכה לכתוב ולהזדהות אתו, ועליתי על רעיון ואני חושבת שהוא רעיון נפלא.
“הרי מצד אחד אני לא רוצה לחשוף את סיפור חיי, אבל מצד שני כדי שהספר יהיה טוב אני כן צריכה לחשוף רגשות, אז חשבתי וחשבתי והחלטתי שאני יכולה לכתוב סיפור עם נסיבות  אחרות לגמרי, אבל הסיטואציות תהיינה דומות, זאת אומרת שהעלילה תהיה שונה לחלוטין מסיפור חיי, אבל הרגשות של הגבורות שם בהחלט יכולות להיות דומות לדברים שאני חשתי בהם, וכך אוכל לתת דרור לרגשות האמיתיים שלי.
“אני לא רוצה לכתוב על ילדה יתומה כי זה יותר מדי דומה לחיים שלי וישקף את מה שקרה אצלי, אבל כן חשוב לי מאד לכתוב מצבים של יחסים לא רגילים בתוך המשפחה, אוהבת לא אוהבת, ‘שייכת לא שייכת’ בחירות של אהבה, תוצאות של מעשים, קנאה יוקדת לאהבת הורה פשוטה, אלו דברים שפשוט בוערים בי, ואני חושבת שיש עלילה שאוכל לכתוב בה עליהם.”
“את בהחלט מסקרנת אותי, מה בסיס העלילה שעליה חשבת?” התעניין אביה.
“חכה, לא כל כך מהר. לקח לי הרבה מאד זמן למצא את העלילה המתאימה. כל מה שקשור לתחום היה טאבו עבורי. לא יכולת לכתוב על ילד באומנה, כי זה מה שאני הייתי, וגם לא יכולתי לכתוב על ילדה מאומצת, כי זה מה שאמורה הייתי לחוש. בקיצור הרגשתי שסביב כל נושא יש גדר תיל מחושמלת, אני רק נגשת, ונאלמת דום.
“כבר כמעט התיאשתי, העדפתי לא לכתוב בכלל, ולא להרגיש שסורקים את בשרי עם מסרקות של ברזל...!”
“אה.... נסיכה שלי... לא קצת נסחפת.... מסרקות? ברזל? כל זה למה? כי תחשפי בחולשותיך....!”
“תחושות הן סוביקטיביות, וכך אני מרגישה!” אמרה שולינקה בלהט. “כל אחד חש משהו אחר, עבורי זה גבול שאי אפשר לחצות אותו. וזהו... התייאשתי, אמרתי שאכתוב דברים אחרים, אבל זה היה בלתי אפשרי. הרגשתי שבתוכי יש נחשול אדיר של מים, שרוצים לפרוץ החוצה, ואני לא יכולה להחזיק אותם בפנים, הם יטביעו אותי, זה צונאמי, אני חייבת לשחרר ולכתוב. הרגשי במצוקה אמיתית, לא יכולה לכתוב בשום אופן, אבל לא יכולה לשמור בפנים, ממש כאילו מושכים אותי לשני הכיוונים, ואני עומדת להתרסק.”
“ואני לא חשתי בכל אותו צונאמי!” הכה קלאוד על מצחו. “אני מרגיש לא טוב עם עצמי, איך זה שלא הייתי אתך שם באותה מערבולת?”
“הייתי אתי, אל תדאג,” אמרה שולינקה. “השיחות שלנו נסבו סביב הנושא הנפיץ הזה, ואתה היית חלק בלתי נפרד מכל הלבטים שלי. והעצות המחכימות שלך עזרו לי להגיע לבסוף לחוף מבטחים.”
“זהו, פתאום, בבת אחת, זה הגיע, זה אפילו לא הגיע מהמוח, זה משהו שבא ועטף אותי מכל כיוון. כאילו ביום שלג קר, עטפו אותי עם שמיכת פוך חמה, להגן מפני הקור. הרגשתי מוגנת, הרווחה ענקית ביחד עם הרגשה של דרור, של חופש, כמו ציפור שיכולה לדהות הרחק הרחק אל תוך הלב, אבל הסערות לא יפגעו בה. ממש הרגשתי אור לפני העיניים, ואז שלווה אפפה אותי, שקט של אחרי הסערה, כבר לא היה לי צורך בכלום, הרגשתי מרגוע, מנוחת נפש ממש, עד כדי כך ששכבתי לי על הספה והרגשתי שהראש שלי ריק, הלב ריק, הכל ריק, אבל זו הייתה ריקנות של נקיון, כמו אחרי הגשם, נקי טהור.”
“שולינקה, עוד לא כמה סופרת כמותך! לשמוע אותך מדברת, אני כבר לא צריך את העלילה כדי להיכנס לתוך האוירה, אני יודע שאת כדור אש, אבל את פצצה של כשרון ספרותי, אני מאושר שמצאת דרך כדי להביע את עצמך, ועכשיו אולי סוף סוף אני אזכה לשמוע את הרעיון של העלילה? האם גם עלי לעבור איזה תהליך של הזדככות כדי שאהיה ראוי לשמוע במה המדובר? אני סתם בן תמותה פשוט, לא אחד שמגיע לכאלו גבהים כמותך, השאלה אם הספר יהיה מיועד לאחד מהמון העם, בור כמותי?”
“אוי, פאפה, איך אתה מדבר,” התפנקה שולינקה. “אתה הרי יודע שעבורי אתה המומחה והמנחה מספר אחד, אין כמותך! רק רציתי לשתף אותך במה שעבר עלי עד שהחלטתי על נושא הכתיבה.
“ובכן, אני הולכת לכתוב על שתי בנות, לא בת אחת, והן תהיינה בנות להורים גרושים! ראית איזו סיטואציה נפלאה עבורי. לא, שלא תחשוב שאני חושבת שהורים גרושים זה משהו נפלא, ממש לא, אבל לכתוב על הנושא הזה מתאים לי בדיוק. כן, דרך הבנות הללו אני אוכל להביע את הרגשות שלי, את הכמיהה, את הצער, את הגעגוע, את האבידה. הסיטואציה הזו כל כך מתאימה לי. מצד אחד אף אחד לא יחשוד שאני מספרת על עצמי, כי אני לא בת להורים גרושים, וגם אין לי אחות. אבל מצד שני אני אוכל כל כך להזדהות עם הבנות הללו, אין לי ספק שגם הן נמצאות בדילמה של בחירה נפשית בין ההורים, של העדפה, יש כל כך הרבה מתח נפשי בדברים הללו.
“אני חשתי את זה בעוצמה אצל משפחת בודנר, תמיד חשבתי שמאמי ואמא בודנר בעצם נמצאות בתחרות, כל אחד רוצה שאני אהיה הבת שלה, ורק שלה, שאותה אוהב ביותר, ולא פעם היה לי מאד קשה עם זה. הרבה פעמים הרגשתי קרועה בפנים. לכן אני מרגישה שאם אצטרך לתאר את רגשותיה של בת להורים גרושים אוכל לעשות זאת באופן אותנטי, אהבת הורה, רגש כל כך טבעי וחלק לרוב האנשים בעולם, יכול להפוך למשהו דרמטי עבור ילדים מסוימים. אני חושבת שמי שלא היה שם לא יוכל להבין.”
“אני סומך עליך שולינקה שאת תתארי את זה בצורה הטובה ביותר,” אמר קלאוד
“לא פאפה,” אמרה שולינקה בקול חולמני, שקט יותר, “ישנם דברים שאי אפשר לחוש. זה כמו שתתאר לאדם עוור מלידה צבע, כמה שתתאר הוא לא באמת יבין. חרש מלידה לא יחוש את מקצב המוזיקה. אתה יכול לתאר, אתה יכול לספר, אתה יכול להביא לסיטואציות של הזדהות, אבל להבין ממש, יכול רק מי שחש. מה שכן, מי שהיה שם הוא השגריר הטוב ביותר כדי לתאר את מה שקורה, כי זה לא דבר שאפשר לדמיין, זה משהו שזועק מתוך הרגש הפנימי ביותר, זה סיפור חיים ולא דמיון.”
“שולינקה, את התלמידה המבריקה ביותר בעולם. הצלחת למצא עלילה שתביא לידי ביטוי את הרגשות האמיתיים שלך, אני בטוח שהסיפור הזה שלך יהיה יצירת מופת, אין לי כל ספק בדבר.”
שולינקה כאילו לא שמעה את דבריו, ודברה מתוך עולמה: “אתה יודע פאפא? גם עכשיו ריקי כל הזמן מרגישה שהיא בתחרות אתך על הקשרים אתי. בכל פעם שאני מדברת אתה היא נשמעת כל כך כאובה, והיא אומרת: ‘שכחת אותי ואת רק חושבת על אבא שלך’. והיא צודקת, הקשרים שלי אתך הם בהחלט על חשבון הקשר הקרוב שהיה לי אתה, היא לא מדמיינת את זה, אלא זה מצב אמיתי. תחשוב על מין תחרות שכזו. ילדים שגדלים בבית נורמטיבי להורים, לעולם לא יקנאו באהבה שאחד האחים חש להורה, זה כל כך בא להם בטבעיות. והנה כאן, ריקי שהיא כמו אחותי חשה ובצדק שהקשר שלי עם אבי הביולוגי מגיע על חשבונה.
“עזבתי את הארץ, עזבתי את האירועים שם, ואני כמעט כבר לא קשורה למה שקורה בבית בודנר כי אני כל כולי בתוך המצב שבו אני נמצאת עכשיו, ואני בהחלט יכולה לשמוע בצערה של ריקי את צערם של אב או אם שאין להם קשרים עם ילדיהם כי הם לא חיים אתם. אני חשה את העניין בעצמי, ולכן אני חושבת שאוכל לכתוב על זה בצורה מאד אמתית ומשכנעת.”
“אני חושב שהרעיון שלך הוא נפלא, בהחלט תוכלי ליישם את הבסיס לעלילה עוצמתית. אבל שולינקה אומר לך נקודה שאולי לא חשבת עליה, את עכשיו בוחנת את העולם רק מתוך זווית הראיה שלך, את באמת בטוחה שבכל בית שם אין סערות כמו בחייך, כולם חיים ביחד בנחת ואושר אין קץ. אז אני רוצה לומר לך שסוג חיים שכזה הוא רק באגדות. בחיים האמייתים יש קנאה בין ילדים, גם כאשר הם ילדים לאותם הורים ביאולוגיים,  יש תחרות על אהבת ההורים, ישנם ילדים שמרגישים שהם לא מקבלים מספיק תשומת לב, ואני עוד לא פגשתי את האדם שאין לו טענות על דרך הגידול שבו נהגו כלפיו הוריו.
“יש מין מעגליות שכזו. הורים נוהגים בדרך מסוימת, הילדים מרגישים שהדרך לא נכונה, אזי הם מחנכים את הילדים בדרך אחרת. ואז הילדים שלהם, גם להם יש טענות על דרך החינוך שלהם, וכאשר הם נהיים הורים הם כבר חוזרים לדרך של הסב והסבתא, וכן הלאה.
“אני בהחלט חושב שילדים במצבים מסוימים יש להם קשיים משלהם, אבל שלא נחשוב שרק להם יש קשיים ולכל האחרים החיים הם גלישה על קרח, ומוזיקה. יש גם עוד כמה דברים בחיים.
“אבל אני שמח שמצאת עלילה, והבנת נכון את העקרון של כתיבה אמיתית. חשת מהי כתיבה שבאה מתוך הלב פנימה. יש לך כבר פרטים על העלילה? בנות כמה תהיינה הבנות? באיזה ארץ היא תתרחש? באיזה גיל נפרדו ההורים שלהם? מי קבל משמורת עליהם? האם הם נשארו לגור באותו בית?”
“אתה רץ יותר מדי מהר בשבילי, פאפה. אתה כבר חושב על כל הפרטים, כשאני עדיין רק מתבשמת מהראיון, מתענגת על מציאת האחיות האובדות שלי. אני עדיין לא יודעת כלום, אני בכלל מנסה עכשיו להכיר אותן, את הבנות, לחוש אותן, לדעת איך הן נראות, מה האופי שלהן? לפני שאני יכולה להתחיל לכתוב, אני חייבת לעשות הכרה עם הדמויות. אני חושבת שאני אתחבא מאחורי החלון שלהן, כדי לשמוע מה מדברים שם, איזה סוג אנשים הם, מי ההורים, אני צריכה להכיר ולדעת את האווירה, לפני שאוכל לכתוב עליהם.
“חשבתי כן להסתמך במשהו על הנסיון המשפחתי שלנו. ההורים של מאמה עברו לצרפת ועזבו את התרבות האמריקאית שלהם, אבא של מאמה לא רצה לעזוב את ארצות הברית שמאד אהב, ועשה זאת רק למען אשתו היקרה.
“בסיפור שלי אני גם אתיחס למגורים בארץ אחרת. שם כמובן המניעים יהיו אחרים. אחד ההורים יסע לארץ אחרת, ותהיה לזה השפעה על הילדים שהיו רגילים למקום הולדתם. אני לא חושבת שאני אתמקד ביחסים העכורים בין ההורים, זה לא עושה לי הרגשה טובה, ואני נרתעת אפילו להכנס לנושא הזה. זה יהיה נתון, ואני רוצה להתמקד בבנות, איך הן מקבלות את כל המצב, מה הן חושבות, וגם מה העדפות שלהם.”
“אבל את יודעת שולינקה, שנקודת המבט של הילדים, לאו דוקא משקפת את המציאות. יתכן שהן חשות משהו מסוים, אבל למעשה, זה לא כך.”
“אני לא משמשת בתור שופט חוקר, לא כל כך מעניין אותי מהי היא האמת העובדתית, מעניין אותי רק האמת של הרגשות שלהן. לדוגמא נאמר ששני ההורים מאד אהבו אותן, אבל הן הרגישו שיש ניכור, מה זה משנה לי שבאמת כן אהבו אותן, בסופו של יום מה שמשנה זה איך הן חשו.”
“מי אני בשביל להתווכח עם סופרת מהדרגה שלך,” אמר קלאוד. “אני מרגיש ממש פשפש קטן לידך, אני חושב שתצטרכי לתת לי כמה קורסים בספרות, ובהבנה של דמויות כדי שאוכל לרדת לעומק מחשבותיך.”
“די... אתה צוחק ממני.”
“ממש לא!” אמר קלאוד ואפילו לא חייך, ונראה היה לשולינקה שהוא הביט בה במבט מעריך, כן, הוא חושב שיהיה מעניין לקרא את מה שהיא תכתוב. בפעם הראשונה היא הצליחה להרשים אותו. רק שלא יתאכזב. היא צריכה לא לחשוב עליו בכלל כאשר היא כותבת, אחרת זה ישתק אותה, היא צריכה לחשוב רק על הסיפור, להיכנס לתוכו, לנעול את הדלת, ולחיות שם את הסיפור לעלות על קרון הרכבת ולנסוע אתה, אילו לא להסתכל בחלון, רק לשמוע את שקשוק הגלגלים, ולנוע קדימה, והיא אפילו לא יודעת את מטרת הנסיעה עדיין.
“אני חושבת שחלק אחד של הספר יהיה בצרפת. אני מרגישה שייכות למקום, ואולי בכלל אכתוב אותו בצרפתית, השפה שגורה על פי וגם המנטליות לא רחוקה ממני. מאמה כל כך הרבה חהדירה בי את התרבות הצרפתית שאני מרגישה לפעמים כמו ילידת המקום ובכלל אני הרי רוצה שתקרא את הספר!”
“נו... זה בוודאי, לא תשאירי אותי ככה במתח, אבל כדי לכתוב על צרפתיים לא מספיק שהשפה שגורה על פיך, צריכים להכיר את המנהגים להכיר את  התרבות, להכיר את צורת החשיבה,” הזכיר לה אביה
“מאמה עשתה עבודה נפלאה, ויש לי רקע טוב, נכון שאני עדיין מרגישה כאן זרה, אני לא מרגישה ממש חלק מהתרבות, ואולי לכן אני לא מסתדרת עם החברות בכתה, אתה יודע מה, גם הקונפליקט שיש לי עם החברות יכול בהחלט לשמש כרקע לסיפור שלי, לא משנה מה הביא לקרע ביננו, אבל הניכור קיים ואותו בהחלט אוכל להביא בספר שלי, אני חשה אותו היטב. אולי אתה צודק, אולי אם הייתי גדלה כאן משחר ילדותי קל היה לי להבין אותן, ואולי לא הייתי כל כך נפגעת, מי יודע, אולי כאשר הילדה בסיפור שלי תגיע לקונפליקטים עם חברותיה, ואנסה להבין אותה, אולי גם אצליח להבין את עצמי טוב יותר.
אני עדיין צריכה להחליט מי מגיע מאיפה, לא יודעת איזו ארץ המוצא ולאן הם נסעו, בכל אופן יש לי כבר שם לבנות, אחת יקראו לה בטי ולשניה קייט. כשחשבתי עליהן בלילה מאד התחברתי אליהן, חשבתי עליהן רבות, על הדמויות שלהן, האופי המדויק עדיין אינני מכירה, אבל אני יכולה לתאר כיצד הן נראות, אם כי אני עדיין לא יודעת בדיוק את הגיל שלהן. אני גם לא יודעת כמה שנים מהחיים שלהן אני רוצה שהספר יחיל. תאר לעצמך אם מישהו היה כותב על החיים שלי, היה צריך לכתוב כבר על שש עשרה שנה, זה לא פשוט. לא יודעת אם אני אקח קטע אחד מהחיים שלהם, או שאדלג על פני כמה שנים. אני חוששת שאם אכסה שנים מרובות אפספס כל מיני נואנסים מעניינים בחיים שלהם. מצד שני אם אשאר תקועה בתקופה אחת, זה ישעמם, רוצים לדעת מה קורה עם הדמויות.
“העיקר שאני כבר מרגישה קרובה לבטי וקייט, אני מתחברת אתן, מנסה לקרא את המחשבות שלהן, ולפעמים אני מרגישה בעירה באצבעות להתחיל ולכתוב אותן, את מחשבותיהן וחייהן.”
“ואני מחכה כבר להתחיל לקרוא עליהן, אין לי ספק שזה יהיה מאד מעניין! אני בטוח שיהיה לנו הרבה מאד שיחות על בטי וקייט, ואני מקווה שאני אוכל להיות חלק בקשר שלך אתן,” אמר קלאוד.
“רק שלא תרגיש שהן מתחרות בך,” צחקה שולינקה. “בקונפליקט כזה ממש לא אוכל לעמוד! פאפא, שום דבר לא יעמוד ביננו, וזה צריך להיות ברור לחלוטין!” הקשר הנפלא שהיה לה עם אביה, היה הדבר שהיה חשוב לה ביותר בחייה, והיא לא רצתה ששום דבר יעיב על כך אפילו לא דמות דמיונית שהיא כותבת בספר, שהוא ידע שהוא הראשון אצלה במעלה, ואין אף אחד שיכול להתחרות בקשרים הנפלאים שיש ביניהם.
היחסים הקרובים עם קלאוד, היוו עבורה תשובת המשקל לכל אותם שנים שהיא הרגישה קנאה יוקדת בריקי, שהיה לה את אביה מולידה שיכולה הייתה להתרפק עליו. שנים שהיא הרגישה תלושה, כינור שני. והנה עתה, אתו יש לה את הבית שלה, שלה ממש, ויש לה את אביה, והוא שלה, והיא לא צריכה להתחרות עם אף אחד עליו, והיא בטוחה באהבתו אליה, ובוודאי שהיא לא תהיה מעוניינת שהוא יחוש שיש משהו אחר שיכול להאפיל על הקשרים הקרובים והיפים שיש ביניהם.
צלצול הטלפון קטע את השיחה שלהם.
הרבנית קאהן היתה על הקו, היא מזמינה אותה לבא אליה לשבת.  בלי לשאול את אביה אפילו, שולינקה מיד סרבה להזמנה. בכל שבוע הרבנית מתקשרת להזמין ושולינקה מסרבת. אין היא מעונינת להתארח שם. קלאוד דווקא היה מעוניין ללכת, אבל שולינקה התנגדה בכל תוקף. גברת קאהן היתה בעיניה סמל לבית הספר ששם היא לא נהנית, והיא באיזה שהוא מקום הטילה בליבה את האחריות למה שקורה שם על כתפי המנהלת. גם ההתנהלות של הגברת קאהן שאהבה מאד לכפות את דעותיה הרתיעו את שולינקה. הרגשות שלה היו חצויות, מחד, היא התנגדה לכל התערבות  של המנהלת בעניין, אך מאידך,  בתוך לבה היא חשה שזו האחריות של המנהלת לדאוג שדברים יזרמו בצורה  נכונה בבית ספרה.
הבידוד של שולינקה בבית ספר היה נקודה מאד קשה עבורה, היא לא התכחשה לעובדה שהיא זו שלא רצתה לשכוח ולא הסכימה לסלוח, לפגיעה של הבנות באביה. אבל היא חשה שהבנות לא ממש מצטערות על מה שעשו לה, והן וויתרו עליה יותר מדי מהר. אילו הן היו מתעקשות לקבל את סליחתה, אילו היו מראות לה שהן רוצות בה, לא כדי לנצל אותה, אלא כדי להתחבר אתה, בוודאי שהייתה נענית להן.
אבל הן לא ‘רצו’ אחריה, הן לא עשו מאמצים כבירים כדי שהיא תסלח להן, היא ציפתה שהן תכרחנה אותה לסלוח, שהן לא תנחנה לה, שהן תפצרנה ותנסנה לרצות אותה, אבל זה לא קרה. האדישות שבה התייחסו לכעס שלה הכאיבה לה עד מאד, והיא ניסתה להדחיק את הרגשות שלה, זו הייתה נקודה כאובה ביותר, שהיא רצתה ולא לחשוב עליהם. 
שולינקה הקדישה הרבה מאד מזמנה ללימודים, היא ידעה שחשוב לאביה שהיא תצליח והיא רצתה להשביע את רצונו, כך שבשיעורים היתה מקשיבה היטב, מסכמת את הכל במחשב נייד שלה, מכינה את כל שיעורי הבית, ומצליחה מאד במבחנים. אביה היה יושב אתה וחוזר על הלימודים ומסביר לה כל דבר שהיא התקשתה בו, במקצועות המתמטיקה, מדעים, לשון, ספרות, גאוגרפיה, היסטוריה, בכל אלו הוא היה לה לעזר רב.
קלאוד רווה נחת מציוניה הגבוהים והיא לא טרחה להרחיב את הדיבור על הבידוד החברתי שבו היא נמצאת, היא השתדלה שנושא זה לא יעלה, היא לא רצתה לצער אותו, והיא גם ראתה שבנושא הזה היא לא מקבלת את הגיבוי ממנו. היא חשה שהוא לא מסכים עם הדרך שהיא מתייחסת לחברות,  ולכן היא קברה את העניין עמוק בלבה מבלי לשוחח עליו.
עבורה, ביקור בבית קאהן  היה בעצם להחיות את הכל מחדש, ולכך שולינקה לא היתה מעוניינת, רק המראה של הרבנית קאהן עורר בה במלוא עוזו את הכאב החד ממה שקורה בתוך כתתה, ולרגע היא לא חשבה להיענות להזמנה שלה לבא לביקור בשבת. הרבנית לא התיאשה   ושבוע אחר שבוע  היתה מתקשרת להזמין, מנסה להפציר, מספרת שהם חסרים לה ולכל המשפחה ומאד רוצים שהם יגיעו, אבל שולינקה היתה מסרבת בנימוס אבל בהחלטיות, לא הם לא יגיעו לשבת, לא חסר לה דבר בבית, היא מבשלת מצוין, ויש להם אווירה טובה מאד.
אמנם הסירוב של שולמית ללכת לבית קאהן היה מאד נמרץ אבל היה לזה מחיר לא קטן. את השבתות היא ערכה לבדה עם אביה, והיא ידעה שאין בהם כדי להרשים אותו על קדושת השבת.
הנושא כל כך כאוב מבחינתה. נכון, בפניה הוא לא מחלל שבת אבל קל היה לראות שכל מה שהוא עושה זה רק למענה, כדי להשביע את רצונה ולא מפני שהיא הצליחה להבהיר לו את האמונה, לא מפני שהיא הצליחה לקרב אותו לאביהם שבשמים. היא היתה אובדת עצות ולא ידעה מה לעשות, אבל את הקורבן של להיות אורחת בבית קאהן היא לא היתה מוכנה להקריב, היא הרגישה שזה מעבר לכוחות שלה.
כדי להרגיע את עצמה, היא שכנעה את עצמה שבין כה וכה הביקורים הללו לא היו משנים הרבה לכאן או לכאן, הרי בשבתות הראשונות עד התקרית בבית הספר הן כן התארחו בבין קאהן, נו... ומה יצא מזה?!
לצערה שולחנות השבת שלה היו רחוקים מלהקרין את ההוד וההדר של השבת. היא היתה שרה זמירות שבת בעצמה, אביה כמעט ולא היה מצטרף אליה, שהרי הוא לא הכיר לא את המילים ולא את המנגינות. אמנם היא קנתה לו זמירון שבת שבו מילות הזמירות כתובות באותיות צרפתיות, ואף על פי כן זה נשמע  מאד מוזר כשמילים יצאו מפיו מה גם שהוא לא הכיר כלל את המנגינות, וכך היה עליה לעמול ללמדו הן את המילים והן את המנגינה. מוזיקה לא היתה צד חזק אצל אביה, הוא לא קלט היטב את המנגינות והשירה ליד שולחן שבת שלהם מאד לא היתה מרשימה.
שולינקה  היתה מפצה על כך עם מאכלים טובים שבישלה, היא הייתה מכינה תוספות רבות, ובעיקר קינוחים טעימים ומעניינים. שולינקה ניסתה לעשות את שולחנות השבת שלהם יפים ככל שיכלה, הכינה דברי תורה ומשלים מתוך ספרים שקראה, רצתה לתת הווי, והם באמת היו יפים, אך אי אפשר היה להשוות אותם להווי שהיה בבית קאהן.
קלאוד תמיד היה מחמיא לה על המאכלים שהיא מכינה, והיה עושה עצמו כמתרכז בסיפורים על הפרשה. אבל שולינקה הכירה יותר מדי טוב את אביה, כדי שלא לדעת ולהבין שכל דבריה לא מוצאים אצלו כל אוזן קשובה, למרות שהוא תמיד אמר לה מחמאה על הפרזנטציה שלה. היא כל כך שנאה את ההבעה שהייתה על פניו, מין הבעה אטומה שכזו, חסומה לחלוטין, ושום דבר שהיא אמרה לא הצליח להדליק איזה שהוא ניצוץ.
כיצד זה שבשיחותיהם הרבות יש בינהם קשר כל כך אמיץ, ואילו כאן, בדברי תורה, היא פשוט כשלון אחד חרוץ, היא לא מצליחה לפתוח אפילו לו חרך אחד עבורו, זה בוודאי באשמתה, וודאי שיש לה בעיה שהיא לא יודעת לצקת אור לתוכן שהיא אומרת. הוא נראה לה כמו תלמידה משועממת בשיעור יהדות, שמחכה כבר לצלצול.
הרבה פעמים היא הרגישה כך, אבל אצלה שיעור יהדות אחד פחות או יותר לא שינה לה דרך החיים, וגם באותם שיעורים שהיא חשבה שהיא לא הייתה קשובה, הנה עכשיו הם עלים לה לראש, אבל הוא, כל כך ברור שהוא במקום אחר לגמרי, כאילו והיא מדברת אתו על פילוסופיה יוונית, ומי יודע, אולי הפילוסופיה היוונית הייתה מעניינת אותו יותר.
שולינקה ידעה ידעה שהיא מפסידה הרבה מזה שהיא לא נמצאת בבית קאהן. הרב קאהן היה אומן בכל מה שקשור לקירוב רחוקים, היה לו פה מפיק מרגליות, והוא ידע לסבר את אוזניהם של המבקשים ללמוד את עיקרי התורה, בכל שבת היו אורחים רבים סבים סביב שולחנם של הקאהנים. מאכליה של הרבנית קאהן היו ידועים בטעמם הנפלא, הבית היה מלכותי, והעיקר היה אור פניו של הרב שקרן לכל אורח, והשיחות הנפלאות שהוא ערך בציבור ליד השולחן ואחר כך ביחידות עם האורחים. ואולי, בתוך ליבה חששה שולינקה שהיא הופכת להיות טפל בארוחות אלו, ואולי היא הרגישה שהקשר שלה עם אביה קצת נסדק והוא לא לגמרי מושלם שם בין כל האורחים הרבים?
logo בניית אתרים