פרק א'

שולינקה הדליקה את הטייפ בפול ווליום, היא הרגישה שהיא זקוקה לזריקת מרץ. היא הביטה סביבה, היה הרבה מה להספיק. במבט ראשון זה נראה מאיים, כאילו ואין לה כל סכוי להשתלט על ה'פוגרום' שבבית, אבל שולינקה ידעה שהיא חייבת להספיק את הכל לפני שאביה יחזור הביתה. לא יתכן מצב שאביה יחזור הביתה והוא יראה אותו במצב כזה. לא, זו לא צורה של בית, לא כך צריך להראות בית מגורים, ולא זה מה שמגיע לאבא שלה! לאביה מגיע בית מושלם! בית נקי ומסודר עם ניחוחות ריחניים של תבשילים מיוחדים, סירים מבעבעים על הגז עם אוכל טעים, לשולינקה היו בהחלט מושגים כיצד צריך להראות בית אמיתי, שתים עשרה השנים שגדלה בבית בודנר השאירו את חותמה עליה, והתמונה היתה מאד ברורה, וכך היא רצתה שאביה יראה את הבית בכל יום כשהוא מגיע עייף הביתה, בדיוק כפי שאבא בודנר ראה אותה.

אצל אמא בודנר לא היתה כלל אפשרות שהבית לא יהיה ממורק, וכלל לא היה משנה אם היא היתה עייפה, אם היתה הרבה עבודה בחנות, אם היא היתה במצב רוח רע, אם הבנות השתוללו, הבית שם תמיד הבריק, וכל דבר חזר למקומו, זו היתה המציאות, וכפי שבטבע השמש יש לה מסלול, וכן לירח ולכוכבים, ולא משנה מה שקרה במשך הלילה, השמש תמיד תזרח בצד מזרח בשעה היעודה, ושום דבר לא יכול לשנות את איתני הטבע, כך לאמא בודנר היה מסלול של נקוי הבית, ולא היה כוח בעולם שיכול היה לעצור אותה. כל דבר בבית נעשה בדיוק בזמן הנכון בצורה הנכונה, וכל אופציה אחרת בכלל לא באה בחשבון, שום דבר לא יכול היה להזיז את הבית מהסבוב הטבעי של בוקר צהריים וערב וכל מה שצריך להעשות בכל שעה ביום.

לפני העיניים של שולינקה עמדה התמונה התמידית של אמא בודנר עם סמרטוט ביד, תמיד מנגבת אבק, שקיים או לא קיים, תמיד מעבירה סמרטוט על הרצפה, ומיד מדיחה את הכלים, ברגע שסיימו לאכול, ולא, הכלים לא התיבשו על השיש, אלא מיד נוגבו וחזרו בסדר מופתי לארונות. עכשיו, בראיה לאחור, היא יכולה להעריך את אמא בודנר, היטב היא זכרה את התעלולים שהיא עשתה וסחפה אחריהם את ריקי, את המצבים הבלתי אפשריים שהיא העמידה בהם את אמה, אבל כל זה מעולם לא מנע מהבית לנצוץ, ולא משנה מה היו הנסיבות, כאילו באורך פלא הבית תמיד הבהיק. שולינקה מבינה היטב שלא היו אלו מלאכים שניקו את הבית, אלא עבודה בלתי נלאית של אמא בודנר.

בקושי חלפו שבועיים מאז שחזרו מהארץ. הביקור אצל בודנר בחג הסוכות נראה לה כמו חלום. רק שבועיים חלפו? הם נראו לה נצח! ואולי רק אתמול היה הכל? כן, הבית נראה בדיוק כמו שהוא נראה, נקי, נוצץ ומאורגן. אבל שום דבר לא היה רגיל. קלאוד, אביה ניתח את ריקי והסיר את הצלקת הנוראית מפניה, והשאיר אותה עם פנים חלקות. אושר מופלא הציף את שולינקה בכל פעם שהיא רק חשבה על כך היא רצתה לשיר  ולרקוד . ריקי האומללה שסוף סוף זכתה להיפטר מהמראה הנוראי שלה. שנים שולינקה הלקתה את עצמה על האסון שקרה, בטוחה הייתה שבאשמתה נגרמה השריפה, היא אשמה בכך שבגיל ארבע שמיכתה נפלה על התנור הדלוק בחדרה, היא אשמה שאבא בודנר הציל אותה לפני שהציל את ריקי, לא פעם המחשבה על כך חשבה להטריף את דעתה, והיא מאסה בחייה מתוך מצפון עצום על מה שעוללה, והנה עכשיו ריקי היא כאחד האדם.
'ריקי כל כך קרובה לליבי, איך חשבתי שאוכל לסגור את הדלת על העבר, לנעול אותה, לזרוק את המפתח ולפתוח דלת חדשה לעתיד מבלי להביט לאחור. ריקי היא חלק מהחיים שלי, בין אם אנו חיות ביחד בין אם לאו, המרחק הגאוגרפי לא משפיע על המרחק בליבי ושם אנחנו קרובות מאד, לעולם אהיה קרובה לריקי שהייתה אחותי היקרה במשך שתים עשרה שנים. יתכן וישנן תקופות שהדלת סגורה, ואולי אפילו נעולה, אבל היא שם, חיה קיימת ובועטת, ואני שמחה שהיא שם, לא רוצה שהחלק הזה יעלם מחיי, לא רוצה שריקי לא תהיה חלק בלתי נפרד מהחיים שלי, איך וכיצד, ומה ולמה אני לא יודעת, הרבה אני לא יודעת, אבל ישנם דברים שאני כן יודעת, אני שייכת למשפחת בודנר, מהו בדיוק הקשר אני לא יודעת, אבל ריקי היא אחותי והיא חלק ממני.

משפחת בודנר היא חלק בלתי נפרד מההוויה שלי, וריקי לעולם תהיה יקרה לליבי, לעולם אוהב אותה כמו שאוהבים אחות - אם כי אין לי מושג איך אוהבים אחות.' חשבה שולינקה.

לאחר הביקור היא הגיע למסקנה שהיא אינה רוצה למחוק את חייה עד גיל שש עשרה. בתחילה כאשר היא הגיעה לצרפת היא חשבה לפתוח דלת חדשה ולסגור את הקודמת, לפתוח דף חדש, בלי כל קשר למה שהיה קודם לכן, אבל עם הביקור היא הבינה שלא את זה היא רוצה,  כל הרגשות פרצו אצלה ועלו על גדותיה, העבר והעתיד מתערבלים והווה כל כך מעורפל, לאן היא שייכת, מי היא, איפה האני שלה נמצא? אצל מאמי בשמים? אצל בודנר בירושלים? עם האב היקר שאינו שומר מצוות בפריז? היא ידעה שהיא חייבת ללמוד להתמודד עם הקשרים ועם הפרידה, ועם הבניה של הקשרים החדשים. להיות שייכת לכל העולמות, נראה היה לה לשולינקה שכולם אוחזים בה, משפחת בודנר שגידלה אותה, אמה שנפטרה, ואביה שכה יקר ללבה.

בכל פעם שהיא הרגישה שהיא מגיעה לחוף מבטחים היה מגיע גל ענק ובצונאמי נוראי סוחף אותה, נגד רצונה.

ואולי זה לא גל ענק חיצוני? אולי זה רק המערבולת שבתוכה שסוחפת אותה למחוזות לא נודעים וקשים?  בשיחה שהייתה לה פעם עם חנה שאמנם הייתה קרובה אליה, אך גם לפניה לא פתחה את כל סגור לבה, ספרה לה חנה את הסיפור הבא.

מטפל רגשי סיפר שפעם הגיע אליו אדם וסיפר לו שהוא מאד לחוץ מהעבודה שסוחטת ממנו את טיפת הסיבולת האחרונה שלו. אמר לו המטפל, מי יתן ותפוטר.קפץ אותו אדם ואמר, מדוע אתה מקלל אותי, איך אוכל לחיות ללא עבודה.

אמר המטפל, אל תדאג, אני אמצא מקור שיפרנס אותך, ולא תהיינה לך דאגות כלכליות. לא הסכים האדם ואמר, לא, בלי העבודה אני לא יכול להיות, אני אסתובב עצבני כל הזמן. אם כך אמר המטפל לא העבודה מלחיצה אותך, אלא אתה מלחיץ את עצמך, אז אל תתלה את הבעיות שלך בנסיבות חיצוניות, תמצא אותן בפנים, אל תברח מאתגרים ובעיות אלא תחפש פתרונות. אם אתה לא מצליח לשמוח עם עצמך, סימן שאתה לא בחברה טובה. היינו, אתה לא עושה טוב לעצמך, אתה לא מספיק חבר נאמן של עצמך.

חנה לא הרחיבה מעבר, אבל שולינקה לא פעם הרהרה בכך, אולי היא לא חברה טובה עם עצמה ומכאן כל התסבוכות? לא, גם בזמנים של הצפת רגשות היא הייתה מלמדת על עצמה זכות, שנסיבות חייה הן לא רגילות, הן בהחלט מתסכלות ולא פשוטות, והיא לא החליטה האם הדבר אמור לעודד אותה או לייאש אותה? אולי היא כועסת על עצמה? אולי היא מתביישת בעצמה? אולי היא מאוכזבת מעצמה?

לא עת חלומות עתה, היא חייבת לעבוד ולהספיק. בבית בודנר היא לא הייתה רגילה לשאת בעול, היא היתה צופה מן הצד באמא בודנר שעבדה כמו אוטומט, ואילו עכשיו עליה להיות עקרת בית מושלמת. עתה, ביתם נראה בדיוק כפי הזמן שהיא מקדישה לו, ושולינקה התביישה להודות שהיא לא מקדישה לו יותר מדי הרבה זמן. 

אבל דבר אחד היה ללא ספק אצל שולינקה, היא ידעה שעד שאביה יגיע הבית חיב לנצוץ,  טוב, לא צריכים להגזים, לא כל הבית צריך לנצוץ, אבל לפחות הסלון והמטבח!  נציצה היא דבר יחסי, בוודאי שאביה אינו שם לב למצב המראות, והחלונות, והאבק, אז מה שהוא לא רואה בוודאי שאין צורך לנקות, אבל ישנם דברים שבוודאי הם גם בגדר הספקטרום של אביה.

היא רק התלבטה במה להתחיל, בסלון שהיה שרוי באי סדר מושלם, היו שם הספרים שלה זרועים לכל עבר, שאריות של מזון, מה לעשות, היא רגילה לאכול ולקרא ביחד, ולאט לאט הצלחות מצטברות להן ליד הררי הספרים. המצב חמור יותר בזמן האחרון, שכן היא לא הולכת לבית הספר, נמצאת שעות בבית, ויש לה פנאי די והותר כדי ליצור את הבאלאגן. היו גם כמה בגדים זרוקים על הספה, והשטיח היה צריך שאיבה רצינית מכל הפרורים שהיו עליו.

המצב במטבח היה קטסטרופלי יותר, אי אפשר היה לראות סנטימטר אחד מהשיש, שבעצם לא היה שיש אלא פורמייקה שכסתה את הארונות. היו שם כל המצרכים, מעידים שהיא שעשתה מאמצים בבוקר לאפות עוגה טעימה מצופה בשוקולד וקרם קוקוס. היו הררי כלים, הייתה רצפה ששועה לטאטוא ולשטיפה, והיה השולחן שהיה צורך לפנותו.

כדי לקבל את זריקת המרץ הדליקה שולינקה את הטייפ בפול ווליום, 'כי הרבית' הציף את הבית, ושולינקה נקתה ורקדה עם הצלילים. היא החזירה את המוצרים למקום, הדיחה את הכילים, וגם אותם נגבה והחזירה למקומם, עברה עם סמרטוט לח על המשטחים, והמראה בהחלט היה נראה מלבב.

שולינקה בכלל לא הביטה אל עבר חדרי השינה, היא לא חשבה שתספיק לסדר גם אותם, המצפון גם לא ייסר אותה במיוחד בכל מה שקשור אליהם, היא פשוט תסגור את הדלתות כשאביה מגיע, והעיקר זו קבלת הפנים, הוא לא יראה את הבאלגאן עד שילך לישון, ואז כבר יהיה עייף מדי כדי להבחין במשהו. אבל היה לה חשוב שהסלון והמטבח יקבלו צורה לפני שאביה חוזר.

המוזיקה המשיכה לנגן, ומצב רוחה של שולינקה השתפר, היא הרגישה שהיא מצליחה להשיל מעליה את מצב רוחה שלא היה מרומם במשך היום. המחשבה על כך שאביה עומד להגיע הייתה כמו קרן אור שמלאה את לבה בשמחה, והצליחה לגבור על המחשבות הקודרות שמלאו אותה.

מאז שחזרו לצרפת היא כמעט ולא יצאה מהבית, אלא לקנות מעט דברים, בבית הספר היא לא מבקרת, מרצונה, לא היא לא היתה מוכנה לחזור לשם, גם השיחות הארוכות עם אביה בנדון לא הצליחו לשכנע אותם לשוב לבית הספר. להפך, השיחות הללו רק עצבנו אותה, מדוע לבזבז את הזמן היקר והאיכותי שיש לה עם אביה, על נושא שהוא אבוד? למה רק להעלות גרא את כל המרירות שהיא חשה?

חברותיה פגעו בה, פגעו באפה והיא לא תשכח ולא תסלח. היא גם לא ראתה כל סבה לסלוח, הן לא בקשו ממנה מחילה, הן לא הראו שהן מצטערות, הן לא ניסו לשכנע אותה שהייתה אי הבנה שאולי הן טעו, לומר אפילו מן השפה לחוץ שהן לא התכוונו לפגוע, כלום! אז מדוע שתסלח להן?  כן, הרב והרבנית קאהן עשו זאת בשבילם אך לא בשליחותם, ולא עם הזוג  קאהן  היה עליה ללמוד בבית הספר, אלא עם החברות, והיא לא הוותה להיות במחציתן.

כן, היא ידעה שאביה קווה שהביקור בירושלים יקהה את הכאב והכעס, אבל הוא טעה הפגיעה הייתה ישירה מדי וחדרה עמוק מאד, ושולינקה לא רצתה להיות במחציתן ויהי מה.

יש לה את אביה, נכון שגם ממנו יש לה כאב עצום שהיא מנסה להדחיק עמוק עמוק, כמה קשה לה לראות את אביה היקר שאינו שומר תורה ומצוות, אבל מלבד הכאב הזה, אי אפשר היה לצפות לאב מסור יותר, יקר יותר ונפלא מאשר אביה.

שולינקה הייתה מרוצה מהמראה של המטבח ופנתה לעבר הסלון. לא עברו רגעים ארוכים והוא התחיל לקבל צורה, היא נקתה את האבק מהשולחן בסלון, ישרה את הכיסויים של הספה, פרסה מפת תחרה חמודה על אמצע השולחן, העמידה את האגרטל במרכז, ולפתע היא נסחפה ברצון לשוות לחדר מראה חמים ונעים. היא רצה החוצה, אל הרחוב הראשי וקנתה זר פרחים טריים וצבעוניים והניחה אותם באגרטל. היא סדרה את כלי הנוי יפה על המדפים, ובמרץ רב שאבה את האבק מהשטיח. היא בהחלט הייתה מרוצה מהתוצאה, הסלון חייך אליה והיה לו את המראה החמים שהיא כה אוהבת. היא אף פעם לא התחברה לסגנון של הרהוט בבית בודנר, נכון שהוא היה ריהוט מודרני, קו חדש וצעיר, אבל שולינקה לא אהבה את הלבן הלבן הזה, הוא היה בוהק, אבל היה קר, היא כל כך התחברה טוב יותר לריהוט של בית הוריה, מהעץ המלא, העגולים, החריטות הבליטות, הכריות, כל אלו עשו לה טוב במקום עמוק בפנים ישנם דברים שעוברם בגנים, חשבה שולינקה. למרות שכמעט כל חייה עברו עליה בבית בודנר, הרי טעמה, ונטייתה הטבעית הייתה כשל הוריה הביאולוגים ולא כשל הוריה המאמצים.

לאחר שסיימה את הסלון לשביעות רצונה,  מרוצה מעצמה היא חזרה במרץ למטבח הוציאה מהמקרר את הסיר עם האוכל, שאריות ממה שהיא בשלה יום קודם לכן. היו שם קציצות בשר טעימות שהיא למדה להכין. חנה למדה אותה להכין את הקציצות שתהיינה רכות, ועסיסיות. היה לה את הרוטב של רסק עגבניות, והיא העמידה פתיתים לבשל. היא גם חיממה את השעועית הירוקה שהיא הכינה על פי המתכון של הרבנית קאהן, מתכון מוצלח ביותר של שעועית עם בשר טחון, מעדן שהיה במיוחד אהוב על אביה. כדי לגוון את הארוחה שתהיה אחרת מזו שהיתה ביום הקודם היא החליטה גם להוציא מהמקפיא קופסא עם מרק ירקות שהיא הכינה באחד הימים כשהיה לה פרץ של רצון לבשל ולבשל, והיא מלאה את המקפיא בכמה וכמה קופסאות מלאות בכל טוב...

ריח נעים התפשט בבית, ריח של בית, של ארוחה טובה, של ציפיה למישהו שאוהבים. שולינקה הביטה סביבה והייתה מרוצה, עתה היא יכולה לנוח בשקט ולחכות לבא אביה.

המשך יגיע >