בין שני בתים - פרק ג'
03/06/21
אבא איננו.
אסור לומר איננו, המורה אמרה שכאשר אומרים על מישהו שהוא איננו, הכוונה שהוא מת, צריכים להגיד שהוא לא נמצא, אז אבא לא נמצא, הוא לא בבית.
כל יום כשהן קמות, אבא לא נמצא.
אבא הגיע הביתה יום אחד אחר הצהריים. הוא הגיע עם כמה ארגזים ריקים. הוא אסף את שארית החפצים שלו והכניס לארגזים. הוא עבר ממגירה למגירה ואסף את מה שהיה שלו מכל מקום.
אף אחד לא דיבר מילה, הכל נעשה בדממה. מזכיר את השקט בלוויות. אמילי ובטי עמדו לידו, הלכו אחריו, אבל לא הוציאו הגה מהפה. הוא מלא ארגז, סגר אותו הדביק עם סרט דבק עבה, ופתח את הארגז הבא ומילא אותו, ככל שהארגזים מתמלאים כן מתרוקן כל זכר של אבא מהבית.
אבא הגיע לאלבומי התמונות, הוא פתח אותם, הן ראו אותו מתישב על הכסא, מעביר את ידו על עינו, שוקע במחשבות, ומתבונן בתמונות, ראו שם את תמונות החתונה של אבא ואמא.
את התמונות של אמילי ובטי כאשר נולדו, תמונות של שתי תינוקות זהות לחלוטין. הן מחייכות, לבושות בלבוש זהה, אין כל דרך להבחין מי זו מי. תמונה שאבא מחזיק אחת ואמא מחזיקה את השניה, כולם מחייכים באושר.
היו שם התמונות המשפחתיות מטיולים משפחתיים, נראים שם אבא ואמא צוחקים, משחקים עם הבנות.
רואים את כל המשפחה ליד נרות חנוכה.
רואים את כולם בחתונה של יואל. כמעט בכל התמונות גם אבא וגם אמא נמצאים. איך יחלקו את התמונות. מה אבא יעשה? אמא לא הייתה בחדר.
אבא הוציא מספר תמונות מכל אלבום, הכניס אותם לתוך שקית פלסטית, ואת האלבומים החזיר למגירה.
אבא לקח מעט תמונות, מה זה מראה? שלא אכפת לו מהתמונות שלהם? שהוא מוותר לאמא? אולי הוא מוותר על התמונות כמו שהוא מוותר על הבנות, על הדירה, הוא עוזב אותה, אמא והן נשארות שם.
אבא נראה להן פתאום כל כך עלוב, כמה תמונות בתוך שקית נילון, בלי אלבום, בלי סדר, בלי כלום, הכל בתוך שקית נילון. זה הזכר שנשאר לו מהמשפחה, הוא נראה כמי שמקבל רק שאריות, שהוא לא העיקר.
שבעה ארגזים מלא אבא, ולאחר מכן הוא יצא החוצה והתחיל להעמיס אותם על המכונית שלו. אמילי ובטי לא עזבו אותו לרגע. הן בכלל לא ידעו מה אמא עושה בכל הזמן הזה, במה היא מעסיקה את עצמה.
הארגזים היו במכונית, אבא נגש לכל אחת מהן, חבק אותן חזק חזק והצמיד אותן אל לבו, "אנחנו ניפגש," הוא אמר להן, "אני אתקשר ואנחנו נקבע זמן ומקום." הן לא ענו, הן אפילו לא חבקו בחזרה, כאילו והיו עמודי חשמל.
אבא התניע את המכונית ונסע, הן נשארו נטועות במקומן מביטות אחר המכונית המתרחקת.
רק לאחר שהמכונית נעלמה מעיניהן הן נכנסו הביתה. אמא ישבה בסלון ובכתה. למה היא בוכה? למה היא עצובה? למה אבא היה עצוב? אם הם עצובים אז מדוע הם נפרדים? למה הם לא נשארים ביחד? לפחות אחד מהם היה צריך להיות שמח, מה קורה כאן? האם הם עצובים להיפרד? מישהו הכריח אותם להיפרד?
הן התישבו ליד אמא, לא אומרות מילה.
אמא נראתה כל כך שברירית, שבורה ואפילו מיואשת. הדממה המשיכה. בטי הרגישה שהיא צריכה לגונן על אמא, היא נראית אחת שלא יכולה לדאוג לעצמה.
לפתע, כאילו סימן מבשר רעות, כבה החשמל בבית. הן ישבו בחושך.
"איך מדליקים את האור?" שאלה בטי.
"אני לא יודעת," השיבה אמה.
"אז מה נעשה?" שאלה בטי.
"לא יודעת," השיבה אמה בקול אדיש כמי שמה שקורה עכשיו במציאות בכלל לא מעניין אותה.
"אי אפשר להשאר בחושך," אמרה בטי בטון שאומר את לא יכולה להתעלם ממה שקורה.
אמם לא טרחה לענות, לא נראה שהחושך שבבית הפריע לה בכלל, היא המשיכה לבהות אל שום דבר, נראה שגם כאשר היה אור היא בהתה בחושך.
בטי תפסה יוזמה, היא דפקה אצל השכנים, הסבירה שאבא לא בבית וקפץ החשמל והן לא יודעות מה לעשות. השכן יצא אתה, פתח את ארון החשמל והרים כפתור.
"מה נאכל?" שאלה בטי כשהבית היה מוצף אור.
"מה שאתן רוצות," הגיע תשובה לקונית.
"את לא מכינה ארוחת ערב?" המשיכה בטי לשאול.
"אתן גדולות, תדאגנה לעצמכן," אמרה אמה בזעף.
הן יצאו למטבח.
"את מבינה מה הולך להיות עכשיו?" לחשה בטי לאמילי. "נצטרך לדאוג לעצמנו!"
"מסכנה אמא," הזכירה לה אמילי.
"בטח שהיא מסכנה, אבל גם אנחנו מסכנות. היא יכולה הייתה לא להיות מסכנה ולהיות עם אבא."
"איך את יודעת שהיא הייתה יכולה?" שאלה אמילי
"מי הפריע לה?" לא הבינה בטי.
"אנחנו בכלל לא יודעות כלום מה שהיה ולמה שהיה," הזכירה לה אמילי. "אף אחד בכלל לא אמר לנו, לא סיפר לנו, כאילו וכל העניין הזה לא נוגע אלינו, כאילו וכל ההחלטה הזו של ה... של ה... של זה שאבא עזב את הבית, היא החלטה שנוגעת לאבא ואמא, ואותנו בכלל לא צריכים לשאול, ולא צריכים לשתף אותנו בכלום. אז אנחנו לא יודעים כלום מה קורה" אמרה אמילי
"אני לא יודעת, וזה לא העניין, מה שחשוב הוא שילדות צריכות שיהיה להם אבא ואמא שדואגים להם, ואם האבא והאמא רוצים להיפרד אז הם צריכים לזכור שהם אבא ואמא של ילדים, ולא משחקים אבא ואמא עם בובות, הם צריכים להשאר אבא ואמא, ולא להיפרד גם מהילדים מישהו צריך לדאוג לילדים שלהם, לא יכולים להשאיר אותם בחושך ובלי אוכל! ילדים זה לא גורי חתולים.
דווקא החתולים הם שומרים על הגורים, אני יודעת את זה, את זוכרת את החתולה שהייתה בבניין, היא כל הזמן באה לשמור על הגורים שלה
עוד יותר טוב, אז שילמדו מהחתולים לשמור על הילדים ולא להפקיר אותם, ככה." אמרה בטי בטון מלא בכעס
"יש אוכל במקרר, אנחנו יכולים להכין חביתה," לחשה אמילי.
"תכיני אם את רוצה, אני לא רוצה לאכול כלום לא עכשיו ולא אף פעם, אני רק רוצה להקיא, ואני רוצה לצרוח, זה מה שאני רוצה לעשות!"
"אם את חושבת שזה יועיל לך משהו אם תצרחי בקולי קולות אבל את טועה בהחלט, אף אחד לא ישמע אותך, אבא לא כאן, ואמא גם לא כאן, אפילו שהיא יושבת בסלון, היא בכלל לא תשמע אותך! אפילו שזה נראה שהיא כאן, היא לא כאן"
בכל בוקר כשהחיים היו נורמליים, אבא היה עורך את הקניות כשהוא היה חוזר מבית הכנסת. הוא היה מביא את החלב, והלחם הטרי. עכשיו הוא כבר לא עושה את הקניות, כי הוא לא בבית, אז בבוקר אין להם לחם וחלב, ואמא רוצה שאמילי ובטי תעשינה קניות. הן לא רוצות. ללכת למכולת זה להרגיש שאבא לא חוזר מבית הכנסת הביתה, אז הן אף פעם לא הולכות בבוקר לקניות.
"אתן בנות גדולות, אתן צריכות לשאת באחריות, אתן צריכות למלא את התפקיד שלכן", אמא הייתה כועסת, "מה אתן תינוקות? גם אני צריכה ללכת לעבודה בבוקר, ואם אתן לא יכולות לקנות בבוקר, אז תקננה אחר הצהרים". אמא הרבתה לכעוס עליהן, גם כשהיא לא הייתה צועקת, הפנים שלה נראו היו כעוסות.
ביום שישי גם לא היה את אבא שיעשה את הקניות לשבת. אבא ידע לבחור אבטיח כל כך טוב, כל אבטיח שאבא היה קונה תמיד היה מתוך, אדום וטעים. טוב לא תמיד אבל בדרך כלל.
בטי אמרה שהיא לא מבינה מה פתאום האבטיח לא טעים, תמיד היו אבטיחים כל כך טעימים, אבל אמילי נתנה לה בעיטה שתשתק, היא לא מבינה שהיא פגעה באמא, כאילו אמרה לה שרק אבא יודע לבחור והיא לא יודעת.
עכשיו בכלל תמיד היינו צריכים לעשות משלוח בירקות כי לא היה מי שיסחוב את הדברים הכבדים.
אמא קנתה עגלת שוק גדולה ואמרה שהן תלכנה אתה לירקן. אבל הן לא רצו להשתמש בעגלת ירקות, מה פתאום שילכו עם כזו עגלה ברחובות כדי שכולם ידעו שאין להם אבא בבית שיכול לסחוב את הדברים הכבדים ולכן הן לא הולכות עם עגלת שוק. הן הלכו לירקן וסחבו את הפרות והירקות בשקיות ואמא הייתה כועסת ואומרת שנקרעות להן השקיות, והיא לא מבינה למה אי אפשר ללכת לעשות קניות כמו בני אדם.
אמילי רצתה לומר לה שרק אבות יודעים לעשות קניות של בני אדם, וילדות זה לא בני אדם שצריכים לסחוב משאות כבדים, אבל היא לא אמרה לה, כי ידעה שהיא תסתכל עליה ככה, ותכעס, וגם אם לא תכעס היא תתחיל לבכות.
בכלל עם אמא אף פעם לא דיברו על אבא, כלום, אפילו לא מילה, כאילו ובכלל אף פעם לא היה להם אבא, כאילו והבית שלהם תמיד היה בלי אבא, כאילו והם בכלל לא מכירים כזה אדם שקוראים לו אבא, שום כלום, אף פעם לא שאלו אותה עליו, והיא אף פעם לא ספרה כלום.
הם לא ידעו בכלל איפה שאבא גר, לא ידעו איך הוא מסתדר לא ידעו אם הוא עוד נמצא אצל סבתא שוורץ, כלום לא ידעו, שום דבר.
בבית כמעט ולא נשאר שום דבר שהיה שייך לאבא, כאילו שהוא אף פעם לא היה גר כאן, לא היו הגרביים שלו בכביסה, ולא הכובע והז'קט שלו תלויים על הקולב בהול, אבל הן לא היו צריכות לראות את החפצים שלו כדי להיזכר בו, לא שכחו אותו אפילו לא לרגע, אבל לא הזכריו אותו.
בשבת הן ישבו ליד שולחן שבת שלושן, אמא ישבה בראש השולחן, ובטיי ואמילי ישבו בצד אחד, הצד השני היה ריק לגמרי, זה הרגיש ככה כאילו ואין לזה שווי משקל, ככה תמיד אמא הייתה יושבת בצד אחד והןבצד השני, עכשיו שני צדדים היו ריקים.
היה יותר מתאים שהן תשבנה כל אחת בצד נפרד, אבל הן בחיים לא תעשנה את זה, אמילי ובטי תמיד באותו צד, תמיד יושבות האחת ליד השנה, וזה גם חשוב מאד, כי לפעמים הן צריכות לתת בעיטה אחת לשניה, או איזה צביטה אם מישהי אמרה דבר שיכול לצער את אמא, או אולי יזכיר את אבא, לכן זה טוב שהן יושבות האחת ליד השניה.
רוב הזמן יש שקט ליד השולחן, כל אחד מתרכז באוכל שלו, בשבת האחרונה בכלל לא התחשק לאמילי לאכול משהו, אמא הסתכלה על הצלחת הנקיה שלה ואמרה "מה קרה, לא טוב האוכל שבשלתי," ואז היא לקחה קצת אורז.
גם אמא בקושי אוכלת. עכשיו יש תמיד אוכל מבושל ביום ראשון ושני כי נשאר האוכל משבת. הן בכלל לא אוהבת אוכל שנשאר, אבל מה איכפת להן, מה זה משנה מה אוכלים, תמיד יכולים לאכול לחם.
צריכים לשמוח שבכלל יש משהו לאכול. יום אחד הגיע סבתא כהן לבקר והיא דברה עם אמא במטבח, אמילי הקשיבה מחוץ לדלת, לשמוע מה הן אומרות.
אמא ספרה לסבתא שאדון בוכריס – שאמילי בכלל לא ידעה מי הוא - התקשר כבר שלוש פעמים באותו שבוע והוא אמר שהיא חייבת לכסות את חוב, והיא ממש לא יודעת מאיפה לקחת כסף. סבתא אמרה שהיא תשתדל לראות מה היא יכולה לעשות, כי אחרי שהם שלמו את החוב לאנג'ל, קשה להם מאד לגייס עכשיו עוד כספים, אבל היא וסבא ישתדלו.
אמא אמרה שגם המכולת וגם הירקן לא מוכנים כבר לתת לה בהקפה, ובינתיים אנחנו אוכלים בעיקר את מה שיש בבית, וקונים מעט מאד. סבתא שאלה אותה למה היא לא פונה לוועדת הרבנים של השכונה אולי הם יעזרו, אז אמא אמרה משהו על כך שמי שמנהל את זה הוא חבר של אבא, אמילי לא הבינה מה היה הלאה, אמרו כמה מילים שהיא לא הצליחה לקלוט. אבל היא שמעה את אמא אומרת שדלתות נפתחות רק לאלמנות ויתומים והיא לא עונה על הקריטוריונים של אף אחד.
אמילי ממש לא הבינה למה היא מתכוונת, מה הבעיה לפתוח דלתות, כל פעם שנכנסים הביתה פותחים וסוגרים את הדלת. אין שום דלת שהיא לא יכולה לפתוח אלא אם כן הדלת נעולה. אז אם רוצים להיכנס צריכים לדפוק, ולמה היא לא יכולה לעשות את זה?
בכלל אמילי חשבה שאמא צריכה לפנות לאבא שידבר עם החבר שלו שיעזור לה, אני לא יכולה להגיד לו את זה כי היא בכלל לא יודעת היכן הוא נמצא, הנייד שלו לא עונה.
אחר אמילי נכנסה לחדר וספרה לבטי כל מה שהיא שמעה, ודווחה לה שתכף כבר לא יהיה להם בכלל מה לאכול.
"מה זה עזר שאבא לא כאן, אם בין כה וכה אין לנו כסף?" לא הבינה בטי. "אמא כל פעם דרשה מאבא כסף, ועכשיו אבא לא כאן ואין לנו כסף, אז מה יצא מזה שאבא הלך, כאילו וזה כבר הביא לנו כסף. אם אנחנו חיים עכשיו בלי כסף, וקודם לא הה כסף ואמא כעסה על אבא, ועכשיו הוא לא כאן והיא לא יכולה לכעוס עליו שאין כסף, אז למי זה עזר שהוא לא נמצא?"
לאבא זה עזר!", אמרה אמילי, "עכשיו הוא לא נמצא כאן ואמא לא מאשימה אותו, ככה היא כעסה עליו כשלא היה כסף".
"בטח גם לו אין כסף", אמרה בטי "כנראה גם לו אין מה לאכול"
"אבל אין לו את מי להאשים בזה שאין לו אוכל? כשלגבר אין כסף, הוא לא יכול להאשים את האשה, לא יודעת למה זה ככה, אבל ככה זה. אז גם אם אין לאבא כסף, הוא לא יכול להאשים את אמא."
"הוא יכול להאשים את המדינה! הרבה פעמים אני שומעת שאנשים מאשימים את המדינה שאין כסף? איפה נמצאת המדינה הזו שמאשימים אותה? הייתי הולכת אליה ודורשת שתתן לנו כסף, אם כולם אומרים שהיא אשמה שאין כסף, אז צריכים לבקש ממנה. אבל המצב של אבא יותר טוב מהמצב שלנו. הוא קונה אוכל רק לבן אדם אחד, ואמא צריכה לקנות לשלושה אנשים.
"אוף... חבל שבני אדם צריכים לאכול, אחרת לא היינו צריכים בכלל כסף", סיימה בטי את נאומה.
"את יודעת פעם שתלנו בגינה של בית הספר צנוניות ועגבניות, אולי כדאי לנו גם לשתול כאן בחצר, וככה אמא לא תצטרך לקנות ירקות", הציעה אמילי.
"כן, בדיוק בחצר שלנו לשתול משהו, חזקי הפרא אדם יהרוס את הכל, אין סכוי שאפשר כאן בבנין הזה לעשות משהו בגינה", אמרה בטי
"המורה בקשה שנקנה ספר חדש לדקדוק, אני לא קונה, ולא אכפת לי מה שהיא תעשה לי, שתעשה מה שהיא רוצה, אני לא אבקש מאמא כסף". אמרה אמילי.
"כן, גם אנחנו צריכות לקנות את הספר, נסתדר כבר". אמרה בטי. "המורה הזו צועקת עלי כל יום שאני שכחנית, ולמה אני לא שמה פתק שיזכיר לי שצריכים להביא כסף. היא בכלל לא מבינה שאין לנו כסף להביא, וזה לא עניין של לזכור! בטח אני זוכרת, אז מה זה עוזר לי? סיימה בטי בעצב
"אבל הקלרה הזאתי, היא נורא מרגיזה, היום שלא היה לי את הספר, היא שוב פעם התחילה להגיד לי דברים מרגיזים. ככה, לפני כל הבנות בהפסקה היא צועקת, הא אמילי, אבא שלך עזב אתכם ואת כבר ילדה מסכנה, את כבר לא חרוצה, את לא מביאה את הספרים שצריכים להביא, תכף גם לא תכיני שיעורים ככה זה עם ילדות שאבא שלהם עוזב אותן."
"אז מה עשית לה?"
"לא עשיתי לה כלום, כי פחדתי שאם אני אגיד משהו אני אתחיל לבכות, אז עשיתי את עצמי שאני לא שומעת אותה ויצאתי מהכתה, אבל עכשיו שלא יהיה לי את הספר, והמורה תצעק עלי, אז היא לא תפסיק לעשות לי צרות."
"צריכים להעניש אותה."
"את מי? את המורה?" לא הבינה אמילי.
"מה פתאום, צריכים להעניש את בטי, נראה לה מה זה למופרעת הזו!" אמרה בטי ברקיעת רגל.
"מה נעשה?"
"אני חושבת שצריכים לשים לה כל מיני ג'וקים ומקקים בנעליים ובילקוט," הציעה בטי. "איזה כיף זה יהיה לשמוע אותה צורחת כאשר הג'וקים יטפסו על הרגליים שלה, כולם יצחקו ממנה, והיא תשגע זה מה שמגיע לה",, אמרה בטי וניכר סיפוק בקול שלה.
"אבל אם יתפסו שעשיתי את זה אז אוי ואבוי יהיה, אני פוחדת מהמורה, אני פוחדת להסתבך!"
"יש לי רעיון נהדר", אמרה בטי והניצוץ חזר לעיניים שלה. "בואי נמצא ג'וקים, ואחר כך נתחלף בכתות, אני אגיע לכתה שלך ואת לכתה שלי, אף אחד הרי לא יכול לדעת מי זה מי.
כשאף אחד לא יראה אני כבר אכניס לקלרה את כל הג'וקים והמקקים בנעלים ובילקוט שלה, ואחר כך נתחלף בחזרה בכתות, ואז כאשר ישאלו אותך אם את עשית את זה תוכלי להגיד שאת לא עשית את זה, וזה יהיה אמת.
אפילו אם אמא תשאל אם את עשית תוכלי להגיד לה שאת לא עשית וככה המגעילה הזו תקבל את העונש שלה. ואם יתפסו אותי לפני שאצליח להגיע לכתה שלי, אני לא פוחדת מאף אחד, אני אספר למורה איזה ילדה רעה היא קלרה ויעיפו אותה מבית הספר, ישלחו אותה ביחד עם הג'וקים."
"רעיון נהדר," התלהבה אמילי , לבטי תמיד היו רעיונות כאלו אמיצים, בטי העיזה לעשות דברים, שהיא אפילו לא חלמה עליהם.
"רק צריכים למצא את הג'וקים. איפה יש מקום עם מצבור גדול של ג'וקים? מאיפה אוספים אותם? זה יכול להיות גם מקקים גדולים, גם ייתושים, כל דבר. יאללה בואי נתחיל לאסוף!"
הן יצאו החוצה, תארנו לעצמן שליד פח הזבל יהיו הרב ג'וקים, זה מה שיש שם, חתולים וג'וקים.
הן הגיעו לפח של הרחוב, כמה חתולות ברחו משם בבהלה, עם יעה בטי הרימה את הלכלוך שהיה מפוזר על הכביש, אבל לא הן לא ראו שם ג'וקים, בדיוק אז לא היה אפילו לא אחד.
לפעמים רואים כמה מקקים ענקיים בבית שלה,ן הם אפילו מעופפים באויר, הם הדבר הכי מגעיל שיכול להיות. אבל בדיוק עכשיו, כשצריכים אותם, הם לא נמצאים.
"אנחנו צריכים להיות בהיכון!" אמרה בטי. "נכין לנו קופסא של נעליים, נעשה בה חורים קטנים בשביל אוויר, נשים שם כמה פירורים מגעילים של אוכל, ובכל פעם שנמצא ג'וק נכנס אותו לקופסא עד שהיא תתמלא."
"אני לא מעיזה לנגוע בהם," אמרה אמילי.
"שטויות, אני לא אגע בידיים, אם מטאטא אני אשים אותם ביעה וישר לקופסא. אני אחכה עד שהקופסא תתמלא, ואז אני אקח את הקופסא לבית הספר, אני אעשה את הכל, כך שאת תוכלי לומר את האמת שאת לא עשית שום דבר, ואת לא הבאת את הג'וקים. וואו! איך אני רוצה לראות את הפרצוף של קלרה כאשר כל הג'וקים האלו יתקיפו אותה."
עכשיו שנראה היה שמצאנו פתרון עם קלרה, אפשר היה לחזור ולדבר על העניינים הבוערים עם אבא.
רק אחת עם השניה הן מדברות על אבא, אבל רק ממש ממש בלחש, כדי שאמא לא תשמע, הן מנסות לנחש מה קורה אתו ואם הוא מתגעגע אליהן, ואם הוא חושב לחזור הביתה.
