פרק ד'
כל הזמן הפנוי של קלאוד, אביה של שולינקה, היה מוקדש לה. הם היו משוחחים, מחליפים דעות ולא שוכחים להכין שעורים שעל שולמית להכין. מובן שבשיעורי קודש שולמית לא יכולה הייתה להעזר באביה, אם כי הייתה משתפת אותו ברעיונות ששמעה בשיעורים והרשימו אותה במיוחד.
בכל מה שקשור ללימודי חול היא מצאה בו אוצר בלתי נדלה.בכל יום כאשר קלאוד היה חוזר מהעבודה הם היה מבלים ביחד את הערב. קלאוד עזר לשולינקה להכין את השיעורים. קלאוד לא רק שהיה בקיא היטב בדברים, אלא בנוסף היה לו כושר הסבר נפלא, וגם סבלנות, והיא הייתה מהופטנת כאשר היא למדה אתו.
היו להם גם הרבה מאד שיחות נפש ארוכות, הם היו מדברים על כל הנושאים שבעולם, והייתה ביניהם קרבה מיוחדת והם יכולים היו לשוחח בחופשיות כמעט על כל נושא בעולם. (בעיקר כל עוד שולינקה לא הפכה למטיפה בנושאי דת ואמונה.)
"חשבת כבר על איזה מקצוע היית רוצה לבחור לך בחיים, במה היית רוצה לעבוד?" שאל אותה ערב אחד.
"לא ממש חשבתי על זה," הודתה שולינקה.
"האם היית רוצה להיות רופאה?"
"לא, אמנם אני מאד מתרשמת מהמסירות שלך לחולים, אני המומה מהיכולות שלך להקל על אנשים את תוצאות האסונות שקרו להם, אבל זה לא מתאים לי, ומהרבה בחינות. ראשית מבחינה פרקטית, אין מקום חרדי ללימודי רפואה, וזה כבר מספיק כדי שאוריד את האופציה הזו מהפרק. אבל מעבר לזה התחום לא מתאים לי, כל המוטריקה העדינה לא מושכת אותי."
"רפואה זה לא רק כירורגיה ופלסטיקה" הזכיר לה אביה
"נכון, אבל גם בשטחים האחרים של הרפואה אני לא מוצאת עניין גדול. לפתוח את הפה לעשות הא, לראות את האוזניים, ממש לא חלום חיי!"
קלאוד פרץ בצחוק, "רק כך את רואה את הרפואה, אני עוד יכול לתת לך הרבה שטחים אחרים,"
"כבר הסברתי לך שאין מקום חרדי ללמוד בו, ועבורי זה לא הפסד גדול, כי אין לי מה להפסיד, לא מושך אותי המקצוע הזה בכלל."
"אולי להיות עורכת דין?"
"ממש לא, עורכי דין לגבי דידי הם שקרנים עם קבלות! אין להם בכלל אמות מידה של אמת ושקר, את הכל הם יעשו עבור הלקוחות שלהם, זה כל פעם דוחה אותי מחדש, לחשוב שיש מקצוע שכדי להיות טובים בו צריכים לשקר."
"למה את בטוחה שרק השקרנים מנצחים? ואולי ישנם אנשים חלשים, או אנשים שלא מודעים לזכויות שלהם, ועורך הדין משמש להם כפה, הוא יוצא להילחם כדי שלא יעשקו אותם? אז אולי את תהיי מהזן הזה שרק האמת נר לרגליו? תקדישי את חייך כדי לעזור לאנשים טובים כאלו שהרעים רוצים להשתלט עליהם, ורק את עם הכוח שלך, השכל שלך, היכולת הוורבלית שלך תצליחי להביא להם מזור."
"לא כל כך מושך אותי להקדיש את חיי עבור כל העולם, הייתי רוצה להקדיש את חיי עבורי ועבור משפחתי, ולמצוא עיסוק שיהלום אותי וימצא חן בעיני ולאו דווקא בגלל שיש בו שליחות כלפי כל העולם. השליחות האמיתית שלי זה להתחתן ולהקים משפחה, הדברים האחרים שוליים. העזרה הטובה ביותר שאני יכולה לעשות לאנושות זה לבנות בית טוב, שהתא המשפחתי שלי יהיה מושלם. כל גוף עשוי תאים תאים, מי כמוך יודע שכאשר תא אחד לא מתפקד היטב, הוא יכול להרוס את כל הגוף שתא משפחתי טוב יוצר חברה טובה יותר!"
"ווא! איזה נאום חוצב להבות אש, וממי שמעת את זה?"
" האם לא יתכן שחשבתי על זה לבד? מוכרח להיות שמישהו אמר לי?" נעלבה שולמית ומיד פרצה בצחוק, "כן, זה היה השיעור ביהדות של המורה וולרינג, היו לה שיעורי יהדות מעניינים ביותר, והם נחרטו בזכרוני, אמנם בשעתו לא כל כך הערכתי אותה, אבל ממרחק של זמן (ומקום) אני תמיד שומעת בראשי את השעורים שלה מהדהדים והם מאד אקטואליים לכל מיני מצבים בחיים בהם אני מוצאת את עצמי, אני חושבת שהמורה וולרינג הייתה מאד מופתעת אילו הייתה שומעת אותי. בשיעורים לא הראיתי עד כמה אני מקשיבה, ולא פעם הסתבכתי אתה, והנה אני זוכרת היטב את השעורים שלה, וגם מתחברת אל מה שהיא אמרה.".
"אהבתי את העניין של התא והגוף, היא בהחלט צודקת המורה שלך, מה שחשוב ביותר זה תא בריא. אבל מקצוע שאוהבים ועוסקים בו אינו אמור להרוס את התא."
"תלוי," אמרה שולינקה, "לא פעם המקצוע בולע את האישה והיא לא יכולה לתפקד בכל החזיתות וממילא גם התא יכול להיפגם."
"נחזור ללשכת התעסוקה שלנו, לפני שנבוא לארגן את כל העולם כולו, מה דעתך לעבוד בהיי טק,תכנות מחשבים? אני רואה שאת כל כך נמשכת למחשב שלך, מדוע שלא תוכלי בעצמך ליצור תוכנות?
"גרפיקה זה לא תכנות! זה סוג עבודה אחר לחלוטין. פעם התעניינת בנושא, וחשבתי אולי לפנות אליו, אבל אני לא רואה את עצמי בוהה מול מחשב כל היום, אני צריכה יותר פעילות, יותר עניין, ונראה לי שזה יעצבן אותי לשבת כל היום ולבהות במסך."
"ומה עם ראיית חשבון, אני רואה שדווקא יש לך גישה לנושא?"
"אין לי משהו נגד מתמטיקה אבל לחשוב שאצטרך לעשות מאזן ולחפש אי אלו שני שקלים שאבדו שם בדרך, לעבוד שעות על גבי שעות כדי למצא את אותם שני שקלים, אני מעדיפה כבר להוציא מהארנק את שני השקלים ולאזן את המאזן. לא, זה מתאים רק למי שהמספרים זו אהבת חייו. הדיוק הזה מזכיר לי את אמא בודנר, שאומנם המתמטיקה לא היתה הצד החזק שלה, אבל הדיוק כן, כל דבר צריך לעמוד בדיוק נמרץ על מקומו ואם הוא זז שני מילימטרים זה יכול לפגוע באוזון של כל היקום. תמיד קמים באותה שעה, האוכל תמיד מוכן בזמן, אין מציאות שחולצות לא מגוהצות, הכל תמיד דופק כמו במכונה, אני לא כזו. לא מתאים לי מדע שצריך להיות כל כך מדויק, אני חייבת שגם הדמיון שלי יכנס לפעולה, שארגיש שיש לי כנפיים לטוס אל על, שאני לא כבולה, ולא נמצאת בתוך מסגרת שאומרת לי בדיוק מה לחשוב ואיך לעשות, ואני לא מתכוונת מבחינה של עקרונות אני מתכוונת מבחינה של כשרונות, המדעים המדויקים הללו שיש להם רק תשובה אחת נכונה, ואם לא צעדת בתלם שהתוו לך לא תגיע לאותה תוצאה, לי אינם מתאימים, אני רואה לפני הרבה מאד שבילים ודרכים, אני רואה מגוון של אופציות ולא רוצה שיכלאו אותי לדרך אחת בלבד."
"בינתיים אני שומע מה לא מוצא חן בעינייך, אבל האם יש משהו שכן מושך אותך?"
"יש משהו שמושך אותי, איני יודעת אם אקח זאת בתור עיסוק מרכזי, אבל בתור תחביב בהחלט הייתי רוצה לעסוק בזה."
"את כבר מתחילה לסקרן אותי, איפה נמצא תחום שכן מוצא חן בעיני הנסיכה שלי ולא כובל אותך ועונה על הקריטוריונים המחמירים שלך?"
"טוב, אם זה משהו שמוצא חן בעיני, אז בטח לא מרוויחים בו הרבה. אני נמשכת לספרות! אני אוהבת לכתוב, מאז שאני זוכרת את עצמי אני מדמיינת לעצמי סיפורים, ולפעמים הדמיון והמציאות אצלי קצת מתבלבלים. עכשיו עם המחשב נייד אני מרגישה כמו ציפור שהצמיחה כנפיים, הכתיבה כאילו רצה מאליה. אני מקלידה בשיטה עוורת ובמהירות לא רעה בכלל, גם מספר טעויות ההקלדה שלי הולכות ופוחתות.
"אני מוצאת את עצמי מתחברת אל המחשב עוד ועוד, ולא רק אל הגרפיקה, ולא רק כדי לסכם את השיעורים. ואפרופו סיכום שיעורים, אני יושבת לי בשיעורים ומקלידה את כל מה שהמרצים אומרים, ומה אתה חושב שקרה? מיד כל החברות 'החמודות' שלי נגשו אלי ובקשו ממני שאתן להן את השעורים המוקלדים, לכל אחת כבר היה דיסק אונקי קטן ובקשו את השיעורים המוקלדים. פתאום שוב הפכתי למרכז, והבנות סובבות את שולחני, כל אחת עם חיוך מרוח לה על הפנים, ואתה יודע מה, לא הסכמתי! אני יודעת שתחשוב שיש לי מידות מושחתות, שאני מכשפה, שאני רעה, לא יודעת אם זה נכון או לא, אבל ישנם דברים שאני לא מסוגלת לעשות.
לא הייתי מסוגלת לתת להן לחברות הללו שרק יודעות לנצל אותי ולא שום דבר אחר, פתאום הן כבר צריכות אותי כי יש לי שיעורים מוקלדים, אבל כשאני הייתי צריכה אותן, כשאני הייתי צריכה מילה אחת טובה מהן, לא היתה שם אף אחת שעמדה לצידי, ופתאום לכולן יש חיוך כל כך יפה על הפנים, והן מרגישות מספיק קרובות אלי כדי לבא ולבקש ממני דברים. פתאום זה בסדר לבא ולדבר אתי, להחמיא לי, לתת לי הרגשה של קירבה. צביעות, זה מה שזה, ניצול, כל אחד עם האינטרסים של עצמו, חושב רק על עצמו, לא, לא מתאים לי, ולא הסכמתי להשתתף בחינגאה הזו, לא מעוניינת בקשרים אתן, ושלא תבואנה להתחנף אלי."
"שולינקה, אולי את לוקחת דברים מחוץ לפרופורציה, היתה לך תקרית לא נעימה עם החברות, אני מסכים אתך שזו היתה תקרית בהחלט בעייתית ודי טראומטית, אבל זה לא היה מצב מתמשך, זו לא היתה רדיפה לאורך זמן, מדובר על פעם אחת ויחידה, רוח שטות נכנסה בחברות שלך ותאמיני לי שאני לא יודע מה הביא לזה, והן פגעו בך, אבל מכאן ועד לצייר אותן בצורה כל כך מפלצתית הדרך עדיין רחוקה. אל תשכחי את כל החודשים בהן נהנית בחברתן, ולאו דווקא רק כאשר היית את זו הנותנת להן, הייתה לכן חברות הדדית ויפה, אל תוותרי על זה. אולי דווקא השיעורים המוקלדים שלך יכולים להוות גשר לחברות טובה ויפה שתצמח בינכן."
"זו לא הייתה התנהלות בודדת, כי אם כן, אז באותו היום הן היו מגיעות אלי הביתה ומתנצלות, מספיק ימים ישבתי בבית לפני החגים, והייתה להן הזדמנות לחשוב איך הן יכולות למצא דרך כדי לפייס אותי, אף אחת מהן לא התקשרה להתנצל, להראות חברות, להיות אתי בזמן הקשה שלי."
"ראשית, היו הרבה צלצולים בטלפון של ענית, באותם ימים, ואולי הן ניסו להתקשר?"
"ואם לא עניתי, לא היו כל דרכים אחרות? הרב והרבנית הגיעו לכאן! יש דואר, יש פקס, מי שבאמת הייתה רוצה הייתה מצליחה, וגם אם נאמר שצדקת, ומישהו התקשר, יופי, ראתה שאני לא עונה, ובזה יצאה ידי חובתה! מצידם שהייתי עוזבת את בית הספר, ויושבת בבית עד שילבינו שערותי, ובכלל מאימתי אתה חסיד של חברים, מי עזר לך כשאתה הייתה צריך אותם? מי היה שם בשבילך? לבד היית! תזכיר לי אולי חבר אחד שבא לבקר אותך?" מרוב להטה דרכה שולמית על יבלת כואבת ביותר.
"את צודקת שלא היה לי חבר בכל השנים הקשות, אבל אני דן אותם לכף זכות, הם כנראה חששו שקשר אתי יפגע בהתקדמות שלהם בחיים!"
"ממש חברים אמיתיים! כל אחד דואג לעצמו, אכפת לו רק לא לפגוע בעצמו, וביננו, אני לא רואה שחדשת קשרים עם חברים מימים עברו, ואתה מסתדר היטב בלעדיהם!"
"הקשרים לא חודשו כי חלפו הרבה מאד שנים, ואדם משתנה מאד ואני לא יודע אם תהיה לי שפה משותפת אתם היום," ענה פאפה.
שולינקה נעצה בו את מבטה ולא אמרה מילה אבל הוא חייך ואמר: "כדור אש שלי, מבטך חודר ישר לתוך נשמתי, את קוראת היטב את הכתוב שם, אני חייב להודות, שזה לא רק השנים שחלפו שמפרידות ביני לבין חברי מהעבר. היום את החברה הכי טובה שלי, אתך אני לא צריך אף אחד אחר."
"זה הדדי, פאפה!" קראתי. "אף אחד לא יכול להיות קרוב אלי כפי שאתה קרוב, טוב לנו ביחד. אני מסתדרת נהדר בלי החברות שלי."
"עם כל הכבוד לקשר שלנו, בגילך עדיין צריכים חברה צעירה. יכול להיות שהמחשב הזה בכל אופן ישנה את המצב. קחי בחשבון שאולי הבנות חיכו להזדמנות להחזיר את הגלגל אחורנית, אולי הן אפילו לא צריכות את השיעורים שלך ורק השתמשו בהן כתירוץ, כדי ליצור ערוץ התדברות, כדי ליצור גשר של חברות בינכן. אולי הן התביישו בהתנהגות שלהן ולכן לא היה להן אומץ לעמוד אתך בקשר?"
"כן, גשר, ממש, מקסימום גשר המוביל לצד אחד בלבד, נתלה עליו שלט 'גשר של ניצול', זה לא חברות, זה מסחר! הן תהיינה חברות שלי, של ניצול! הן צריכות מאד את ההקלדות שלי, כי כתוב בהן כל מילה שהמורה אומרת בשיעור, ואם הן תקבלנה אותן לא תצטרכנה לעמול בשעורים ולכתוב בכתב יד, ועוד יותר מזה, הן בכלל לא צריכות להיות נוכחות בשיעור, כי הכל כתוב אצלי. הן לא חברות שלי, הן באו כי הן צריכות אותי, לא תצטרכנה לא תהיינה חברות, ממש כמו בחנות מכולת, נותנים שני פראנק מקבלים חלב, ומה זה מראה, בעל המכולת חבר שלי כי הוא נותן לי חלב? הוא רוצה את הכסף שלי, לכן הוא נותן לי.
גם החברות שלי, צריכות את הטובות שלי ובתמורה הן תתנה לי חברות, אני מוותרת על חברות שמקורה בסחר, בקח ותן, אני רוצה חברות מסוג אחר לחלוטין."
"אבל בעולם האוטופי שלך יש רק טוב ורע, יש רק או מושלמות או מפלצתיות, אין משהו באמצע, אין מציאות של אנשים ששוגים ורוצים לחזור בהם. הן שגו, אז צבעת אותן בשחור, ובזה זה נגמר, אצלך אין מצב של אפור, או אולי אפילו פסטל רך, אדם הוא אדם, הוא לא אלוקים, הוא טועה, כולנו טועים, את טועה, אני טועה, הן טועות, תני לחברותיך הזדמנות לתקן את מה שעשו.
"שולינקה יקרה שלי, אני מבין את הכאב שלך, מבין את הפגיעה, ועם כל זה אני חושב שאת רואה את הדברים בצורה מוגזמת יותר מדי, את שוכחת שמדובר בבנות העשרה, שלא תמיד השכל והרציונאל שולט בפעולות שלהן, את לוקחת דברים יותר מדי ברצינות. תשתדלי להוריד הילוך, למתן את גישתך אליהן."
"איזה הילוך אני צריכה להוריד? ובכלל אולי כדי שאסע ברוורס, זה יהיה הרבה יותר טוב, בכל מה ששייך לחברות שלי, טוב לנסוע ברוורס, להתרחק מהן, לא להיות קרובה אליהן. ברגע שהן לא קבלו את השעורים שלי הן עזבו אותי, פשוט החרימו אותי! כאילו שאני חייבת להן משהו, הולכות עם אף ארוך כאילו ואני היא זו שלא בסדר כלפיהן, כועסות, כאילו התחייבתי להיות הקלדנית שלהן!"
"מה אומרת הרבנית קאהן על כל מה שקורה, איך היא מגיבה?"
"מגיבה? כמו מנהלת, בטוחה שכולם רובוטים שלה, היא תתן הוראה ומיד זה יקרה. היא קראה לי למשרד שלה, ואז היא נתנה לי פקודה שאני צריכה יותר להתחבר עם הבנות! אתה מבין, היא חושבת שעם פקודות היא תצליח לסדר את העניינים, אפילו לא עניתי לה. ראיתי שהיא קראה לעוד כמה בנות מהכתה, כנראה גם להן היא נתנה אותה פקודה, כאילו אנו חיילים שעומדים בשורה ומחכים לפקודות שלה, חיילים צייתנים שרק אומרים להם ומיד קופצים לדום או צועדים שמאל ימין. מה היא חושבת שהיא תאמר לנו איך להתנהג כמו שנותנים הוראות ביצוע איך להשתמש במכשיר חשמלי, תיכף היא גם תגיד לי כמה פעמים ביום אני צריכה לחייך ובאלו פעמים אני צריכה להזיל דמעות. חבל שהיא לא מבינה שחברויות לא קונים עם פקודות, ולא זו הדרך.
"ומה כן את חושבת שהיא יכולה לעשות? איך היא יכולה למוסס את קירה הקרח שנבנה בינכן?"
"למען האמת אני צריכה לומר שלא רק עם פקודות היא ניסתה, היא גם ניסתה לעבוד בנושא 'השדכנות', לפתע פתאום היו כל מיני פעילויות בכתה שהיינו צריכות לבצע דווקא בזוגות, ובכל פעם מצאתי את עצמי בת זוג של מישהי אחרת, אין לי ספק שיד המנהלת בדבר, היא כנראה חשבה שאם נעשה ביחד פעילויות זה יקרב ביננו. היא כנראה שכחה שאנחנו כבר לא בגנון וגם לא בכתה א' ובכל הפעילויות הללו שלה אין בהן כדי לקרב את הלבבות! כדי שהלבבות יתקרבו צריכים שבתוך הלב יהיה חום, שיהיו שם רגשות חברות אמיתית, אני מצטערת אבל פעילויות מטופשות לא תגרומנה לי לחבב בנות שפגעו בי וכל מה שהן רוצות זה רק לנצל אותי."
"שולינקה את נשמעת מאד מרירה, וזה לא טוב, אדם מריר פוגע בראש ובראשונה בעצמו, שהרי הטעם המריר הוא חלק ממנו. מר זה לא טעם מתוק, ובלי קשר אם הדברים שלך נכונים אם לאו, ברגע שאת מרירה, את נותנת לעצמך טעם לא טוב. ואולי בכל אופן תנסי לראות את הדברים במבט שונה? לא מספיק להיות צודקת, את גם צריכה להיות רגישה וחכמה. ישנם הרבה אנשים שצודקים בעולם שהולכים כל הזמן עם מאוזניים, ובודקים שהכל ייעשה כשורה, הם שוקלים בדיוק כל אמירה של כל אחד, מי אמר מה, מתי ולמה. הם תמיד מחפשים את הצדק האבסולוטי, אבל זה לא המתכון לאושר והם בדרך כלל מאד אומללים."
"מי מדבר על צדק? אני מדברת על קשרים עם חברות שהן קבוצה של קוצים דוקרניים?
"את יודעת שולינקה, אמרת שאת רוצה להיות סופרת! אז דווקא מי שרוצה לעסוק במקצוע זה צריכה ללמוד לראות את הדברים בפרספקטיבה, את צריכה לדעת להביט על האנשים בזוויות שונות, לנסות לראות בכל מה שקורה בהיבטים שונים, אחרת הכתיבה שלך תהיה מאד רדודה, שחור ולבן. יהיו לך אנשים שהם צדיקים כמו מלאכים, ואחרים רשעים כמו השטן. סוג כזה של כתיבה הוא ממש לא מעניין, ולא מעמיק."
"מה פתאום אתה חושב שאני אכתוב בצורה שבלונית שכזו? ממש לא! בסיפור דמיוני אני יכולה להראות כל מיני צדדים כי אני לא מעורבת בעלילה רגשית, כי זה לא משהו שמדמם לי בתוך הלב, אז אני יכולה בצורה שכלתנית לנתח דברים, אבל במציאות זה אחרת לגמרי."
"אני לא מסכים אתך כדור אש רותח שלי," אמר קלאוד, "אם את כותבת דברים מן השפה לחוץ, שלא באים מתוך הלב פנימה, אי אפשר יהיה להזדהות עם הגבורים שלך, זה ישמע כמו הטפה ולא כמו סיפור חי ותוסס אוטנטי."
"אם אתה חושב שאני לא יכולה להיות סופרת טובה, אני מוכנה לחפש לעצמי מקצוע אחר, בינתיים אני כותבת בשביל ההנאה שלי, בכלל לא איכפת לי אם יקראו את מה שאני כותבת או לא."
"שולינקה, אני חושב שאת יכולה להיות סופרת נפלאה מצליחה ודווקא בגלל הרגישות הרבה שלך. את רק צריכה להרשות לעצמך. זה כמו ספורטאי שצריך לאפשר לאברים שלו לנוע, הוא צריך להתאמן, כך את צריכה לאפשר לעצמך להתחבר לתוך האני הפנימי שלך. לחפור בתוך הלב פנימה, מקום שם השכל והרגש מתחברים, מסע מאד מרתק אל תוך עצמי, מה אני מרגישה באמת, ככה בלי מסיכות, בכתיבה את נותנת לעצמך דרור לכתוב דברים שלא הייתי מעיזה לומר אותם, אבל הם בהחלט יכולים לתת לך אפשרות להביט אל מה שקורה בצורה הרבה יותר מושלמת. כתיבה היא תרפיה נפלאה שנותנת הרגשה מצוינת, כאילו ופתחו שער, וכל העדר של הרגשות יכול לצאת בדהרה, מבלי שיהיו לו כל מחסומים, זוהי הרגשת שחרור נפלאה.
"תנסי לחוות את מה שקורה לך מזווית ספרותית, זה כל כך יעשיר אותך. בלב שלנו יש כמה קומות, ישנם רגשות שהם די חיצוניים, פגעו בנו, אנו כועסים, זה רגש לא מעובד. אבל בפנים, ברגשות הכמוסים שלנו, הדברים הרבה יותר מורכבים, ולשם את יכולה להגיע דווקא עם יכולת הכתיבה. שם את יכולה לנתח את הפינה הפנימית האמיתית של המניע לכל רגש, אל תשתיקי את הקול הזה." בקש אביה"
אתה מבלבל אותי," הרהרה שולינקה בקול. "תמיד הייתי מדמיינת סיפורים, גם כשהייתי קטנה. על כנפי הדמיון אני יכולה לדאות ולהגיע למקומות שלעולם לא הייתי חושבת שאוכל להיות בהם. ממש לא קשרתי את הדמיון של לרגשות ההומים בתוך הלב, אילו היו עלמות אחרים לחלוטין. הדמיון הוא כלי תחבורה מצוין, והוא מביא אותי למקומות עלומים, רחוקים, עמוקים, מסתוריים, ומעניינים. זה משחרר אותי, ועושה לי טוב. זו הסבה שגם רציתי להיות סופרת, אך מה שאתה אומר הוא שעצם העובדה שאני יכולה לדמיין דברים, ולהיכנס בנעליים של כל מיני דמויות, מחייבת אותי להזדהות עם אותן דמויות, ולמצא אותן שם בתוך הביפנוכו שלי.
"אתה בעצם רוצה שהספרות תגברי על הרגשות שלי מחיי היום יום, ולהתייחס למה שקורה אתי כאילו וזו הייתה הרפתקאה חיצונית לי. אבל זה לא כך פאפה, החיים זה לא סיפור גם אם הם מעניינים, בחיים יש פצע, יש דם, יש צלקות, יש כאב, אי אפשר לדלג על עמוד, אי אפשר לדלג על פרקים משעמים או כואבים, ואי אפשר לקרא את הפרק האחרון ישר בתחילה. החיים זה לא ספר קריאה מהרבה מאד בחינות."
"הנאום הזה שלך בהחלט נשמע ספרותי לחלוטין ואני חושב שאפשר להכניס אותך כבר עכשיו כחברת כבוד במועדון של סופרים וסופרות. את בדרך הנכונה, לומדים תוך כדי תנועה, ככל שתקדישי יותר מחשבה לכתיבה שלך, תבחיני שהמנגינה הזו נשמעת גם בחיים האמיתיים. את תראי שהגבול בינהם הוא יותר עביר ממה שאת חושבת." הצהיר קלאוד.
