פרק ב'

לשמחתה של שולמית אביה לא אחר להגיע. זמן ההגעה שלו לא תמיד היה צפוי, נכון שהיו לו שעות קבועות שהיה עליו לעבוד בבית החולים, אך לעיתים קרובות מאד הוא היה נשאר שעות נוספות בגלל מקרי חרום שהיה עליו לטפל בהם. אבל היום הוא הגיע בזמן, חיוך רחב היה נסוך על פניו כשהוא נכנס.

"מי הייתה הפייה הטובה שביקרה כאן היום?" הוא שאל.

"אתה ממש מעליב אותי, אני צריכה פיה שתעזור לי? בעצמי אני לא יכולה לעשות דברים בצורה מושלמת?" שאלה שולמית בקול מתפנק כאילו נעלב.

"זה לא שאת צריכה עזרה, אלא שאני חושב שמגיע לך שתהיה כאן פיה שתשרת אותך!" אמר אביה, "אל תשכחי שאת הנסיכה שלי!"

הם התיישבו לאכול, ואביה לא הפסיק להחמיא לה על האוכל הנפלא ועל הנקיון.

"כל נגיסה מהקציצות היא ממש מעדן, פשוט חבל לי לבלוע, הטעם כל כך מיוחד, לא טעמתי קציצות שכאלו!"

"זה המרשם של חנה," אמרה שולמית בענווה מעושה.

"זה הרבה מעבר למרשם, אין לי ספק שאצלה הקציצות לא עד כדי כך טעימות, יש לך חוש מיוחד בידיים, כשאת מכינה דברים הם יוצאים במיוחד טובים!" לשולמית לא היה ספק שאביה מגזים היות והוא רוצה לתת לה הרגשה טובה, אבל בכל אופן הרגשה נפלאה התפשטה בה, והיא הרגישה כל כך נינוחה ומאושרת.

"מה היה בבית החולים?" היא שאלה, מתעניינת בעבודתו של אביה. היא אהבה לשמוע אותו מדווח לה על אירועי היום, שלא פעם היו מעניינים ביותר.

"היום הייתה לנו דרמה קטנה בחדר ניתוח," הוא סיפר לה. "הגיע אמבולנס עם ילד בן שנה, שקבל כוויות בשלושים אחוז מגופו. מה שהיה מעניין שלצוות האמבולנס הצטרפו שוטרים, שהקיפו את הפרמדיק שאחז את התינוק, ומאחוריהם נשרכו ההורים, שהיו נראים כעוסים מאד.

אני כמובן לא התעכבתי לשמוע מה קורה, מיהרתי לטפל בתינוק, שסבל ייסורים נוראיים, ודבר ראשון רציתי לתת לו תרופות הרגעה, ולאחר מכן מיד להתחיל בטיפול. 

את יודעת שההצלחה בטיפול בכוויות תלויה גם במהירות שבה הוגשה העזרה הראשונית לכוויה, וחייבים לוודא בשלב מוקדם שהדברים נעשים בצורה נכונה, לכן בכלל אפילו לא היטיתי אוזן כדי להבין מה פשר התהלוכה המשונה שהגיעה לבית החולים. רק כמעט שלוש שעות לאחר מכן, כאשר סיימתי לטפל בתינוק  שמעתי מהצוות שההורים לא הסכימו שייקחו את הילד לבית החולים, והשכנים הזעיקו את המשטרה, והם אלו שקראו לאמבולנס והיו צריכים לקחת את התינוק בכוח מההורים. 

אף אחד לא ידע בדיוק מה הסיבה שבעטיה ההורים התנגדו לאישפוז, היו כאלו שאמרו שהם רצו לטפל בו בדרכים אלטרנטיביות, ולכן הם סרבו שיגיעו לבית החולים, אבל הועלתה השערה שאולי מדובר במעשה פלילי וההורים חששו שתיפתח חקירה נגדם אם לא פעלו ברשלנות דבר שגרם לכוויה לילד, או חמור יותר, אם אין כאן פגיעה בזדון בילדם. מי שהזעיק את האמבולנס היה שכן שבמקרה נכנס לבית הילד. ואמנם שוטר חוקר דרש לקבל לידיו את הממצאים והורה לא לשחרר את הילד מבית החולים על אף דרישות ההורים, הוא אף המציא צו של בית המשפט המורה שיש לטפל בילד גם ללא אישור ההורים, ואסר על ההורים להוציא את התינוק מבית החולים  בלי מכתב שחרור רשמי מבית החולים.

טיפלתי בתינוק במשך שעות, ולאחר מכן  עטפתי כמעט את כל גופו עם תחבושות והוא נשאר בטיפול נמרץ. כוויות אלו כואבות ביותר כי ישנם עצבים חשופים לכל נגיעה, זה פשוט נורא, הכאבים נוראיים ביותר, כמעט בלתי נסבלים. בילדים קשה מאד לטפל, כי כואב להם כל כך והם אפילו לא יכולים לבטא את הכאב שלהם, לא יכולים להגיד מה כואב וכמה, הם פשוט צורחים."

"איך אתה מטפל בכוויות שכאלו?" התעניינה שולמית.

"אנחנו מטפלים בכוויות עם אמבטיות וניקוי המקום, מורחים משחות מיוחדות ואף נותנים תרופות דרך הווריד כדי שהמקום לא יזדהם. קודם כל נותנים תרופות חזקות מאד נגד כאבים, את יודעת שהמקום נשאר חם שעות וימים לאחר הכוויה, הבשר פשוט נחרך והחום לא מתנדף גם כאשר מרחיקים את הילד ממקור הכוויה. אנחנו לא יודעים למה יתפתחו הכוויות אם לדרגה שניה או שלישית. כל כוויה של דרגה שלישית מחייבת התערבות כירורגית." 

"מתי מטפל כירורג ומתי פלסטיקאי?" בקשה שולמית לדעת

"פלסטיקאי הוא כירורג, את מתכוונת מה ההבדל בין אורטופד לבין פלסטיקאי" הסביר אביה. "אורטופדיה היא  כל מה שקשור לאיחוי עצמות, ניתוחי עצמות עושה האורטופד, שהוא כירורג. הפלסטיקה היא לרקמה הרכה, כל מה שלא עצם שייך לפלסטיקאי. במילים אחרות, האורטופד מטפל בפנים הגוף, והפלסטיקיאי במקום חיצוני שעל הגוף.

כאשר יש גידולים על העור, וצריכים להסיר אותם זו עבודה של פלסטיקאי, כל דבר שצריך סגירה אסטטית יותר שלא תשאיר צלקות וסימנים, זו העבודה של הפלסטיקאים, הם האומנים, הם המומחים בתחום הזה. המומחיות שלנו זה לעשות את העבודה בצורה יפה שלא תשאיר שום סימנים. תפקיד הפלסטיקאי להקפיד על המראה האסטטי מבלי שיוותרו צלקות וסימנים על גופו של המטופל.

אצלינו תמיד צוחקים ואומרים שהכירורגים קוברים את הטעויות שלהם, אף אחד לא יכול לראות מה שהם עשו על העצמות בפנים, לעומת זאת הפלסטיקאים מראים את הכל לראווה, את העבודה של הפלסטיקאי כולם רואים.

האורתופדים  לאומת זאת, עושים את מה שהם רוצים, הם צריכים לאחות עצם, הם יכולים גם לחרוט על העצם את השם שלהם באותה הזדמנות ואף אחד לא ידע מזה. הם יכולים לעשות חיתוכים גסים וגם כן זה לא יוודע לעולם אלא אם כן המקום לא התאחה. כל מה שהם צריכים לדאוג זה שלא יכאב לחולה ושהעצם תתאחה בצורה הנכונה. אנחנו הפלסטיקאים לעומת זאת, כל מילימטר שלא עשוי בצורה נאותה כבר יראה לעיני כל. חשבי על אדם שעובר ניתוח בפנים שלו ונשארת לו צלקת קטנטנה, עבורו היא בגודל של חדק של פיל, ואכפת לו מאד, הוא יעמוד ליד המראה עם זכוכית מגדלת ויבדוק לראות  עד כמה גדולה הצלקת, הוא יבחן אותה מכל הזוויות, ואנחנו לוקחים את כל זה בחשבון, אנחנו יודעים עד כמה אכפת לאנשים הצורה האסטטית שהם נראים בה, ועד כמה כל הביטחון העצמי שלהם תלוי לא פעם ביכולת שלנו לבצע את הניתוח כראוי.

לפעמים אנשים מגיעים לניתוח פלסטי, ולכאורה נראה שהניתוח ממש מיותר, כי הבעיה שלהם כלל לא פוגעת באיכות החיים שלהם. אבל למעשה זה לא כך, כי אדם הוא בעצם מה שהוא מרגיש, ולא מה שהוא באמת. אם יש לאדם שומה על הפנים והוא מרגיש נורא ואיום אתה, הוא מאבד את הביטחון העצמי שלו, ואת שמחת החיים שלו. כשאני מוריד לו את השומה, ולא נשארת לו כמעט צלקת, לפתע זה מעלה את הביטחון העצמי שלו, איכות חייו משתפרת, הוא מאמין בעצמו, המראה שלו נוסך בו בטחון, והא משדר את זה לסביבה, וכך קל לו יותר להסתדר בעבודה שלו, ואפילו עם בן זוגו. 

לפעמים יש לאדם כתם לידה, אם הוא מגיע על איבר מוצנע, האדם לא שם לב לזה, אבל אם זה נמצא על הפנים, או לפעמים אפילו על הצוואר או הידיים מקום שזה גלוי, האדם מרגיש מאד רע עם זה."

"מי כמוני יודעת כיצד הרגישה ריקי עם הצלקת האיומה שלה!" התחלחלה שולינקה.

"הצלקת של ריקי הייתה נוראה בכל קנה מידה!" הסכים אביה.

"איך אתה מצליח להעלים את הצלקת הנוראית?"

"עושים זאת בכמה וכמה שלבים, לוקחים עור ורקמות ממקומות אחרים בגוף ומשתילים זאת במקום הפגוע, זה לא נעשה בבת אחת, אלא שלב אחר שלב."

"מה קרה בסוף עם התינוק הקטן שטיפלת בו היום?" בקשה שולמית לדעת.

"השארתי אותו בטיפול נמרץ, אולי במקרה אחר הייתי מעביר אותו למחלקת ילדים, אבל חששתי לעשות זאת, מכיוון שיש לי הרגשה שההורים ינסו להבריח את הפעוט בלילה, וממש נשקפת סכנה לחייו. אם יוציאו אותו מבית החולים ולא יתנו לו את הטיפול המתאים, הוא יכול לאבד את ההכרה. מטיפול נמרץ קשה יותר להבריח את הילד, בכל שעות היממה נמצאים שם אחיות ורופא, הדלת נעולה רוב הזמן, ושם התינוק יהיה יותר בטוח מפני שחרור לא רצוי.

נתתי הוראות למשמרת הלילה כיצד לטפל בו ואני מקווה שהוא יעביר את הלילה בשלום. נתתי הוראה להתקשר אלי במידה והתינוק יבכה ואי אפשר יהיה להרגיע אותו. יתכן ואצטרך ללכת ולהחליף לו את התחבושות באמצע הלילה."

"אבל יש רופא במשמרת לילה," התרעמה שולמית, "מדוע שאתה תצטרך ללכת שוב, והרי בבוקר אתה צריך להיות שם מוקדם!"

"כן, אבל המקרה הוא מסובך, ואני לא בטוח שהרופא במשמרת הוא מספיק מומחה כדי לדעת לטפל בתינוק קטן. החלפת התחבושות דורשת מומחיות גדולה. מלבד הצד הרפואי, יש את הצד של  מניעת כאבי התופת, על ידי טיפול רגיש במיוחד. כאשר מחליפים את התחבושות של הכוויה תמיד ישנם יסורים,  אם  מישהו לא מיומן עושה זאת, הכאבים הופכים להיות לבלתי נסבלים בתכלית, אני לא רוצה שהתינוק יסבול יותר ממה שהכרחי. בכל אופן זה לא בטוח שאני אצטרך להגיע, מכיון שהילד קיבל הרבה מאד תרופות הרגעה, והוא ישן, ואני מקוה שהוא יישן עד אור הבוקר. ואיך עבר עליך היום נסיכה שלי?" התענין קלאוד, אביה של שולמית

"לא משהו מיוחד, משעמם כרגיל. כל הבוקר הייתי במיטה וקראתי, לקראת הצהריים קמתי וארגנתי את הבית ובישלתי."

"זה לא נשמע לי סדר יום שמתאים לנערה בת שש עשרה, אולי כאשר תצאי לפנסיה בגיל ששים וחמש סדר יום כזה יהיה נורמטיבי, וגם אז אני לא בטוח, אבל בגיל הזה  יש לך דברים אחרים לעשות מלבד לשכב במיטה ולקרא בספרים בשעות הבוקר."

"פאפא, כבר דשנו בנושא הזה מכל צד ומכל היבט שלו, ואין מה לעשות, תאמין לי שהקדשתי לזה הרבה מחשבה ואני לא סתם מזלזלת בדברים. חשבתי אפילו שכדאי לנו לעבור לארץ אחרת, אבל זה לא בא בחשבון כי יש לך כאן עבודה. לעבור לבית הספר אחר זה לא אקטואלי כי אין בית ספר אחר, ולעבור לכתה אחרת לא ישים כי אין כתה מקבילה."

"שולינקה שלי, תאמיני לי שאני מבין אותך היטב, ומזדהה עם הצער והכאב שלך, אבל דעי לך שבחיים אנחנו בדרך כלל לא יכולים לקבוע את הנסיבות, אנחנו מקבלים אותם כמות  שהם, מה שמוטל עלינו זה להתמודד עם המציאות, למצוא את הפתרון היעיל ביותר במצב הקיים, מתוך כל הנתונים שאנו לא יכולים לשנות אנו צריכים למצא את הדרך שהיא הטובה ביותר בין שלל האפשרויות שעומדות לרשותנו. זו החכמה, להתיחס למה שיש לפנינו, ומתוכו לבחור את הטוב ביותר, צריכים להיות מעשיים, לבדוק פתרונות שהם יישימים, ולא לשגות באשליות, לא לטפס על גגות וכוכבים, אלא לבחון בעין מציאותית מה הן האפשרויות לבדוק כל אחת לעומק, ומתוכן לדלות את זו הטובה ביותר."

"פאפא, ניסית לעשות זאת, אבל אין  פתרון, מה לעשות, הגעתי למבוי סתום, הגעתי לקירות שסוגרים עלי!"

"לא שולינקה אל תתבטאי כך ", הזדעק אביה, "גם המצב הלא נעים שאת נמצאת בו לא ראוי שיתארו אותו כקירות סגורים! בשום אופן לא." רק המחשבה על קירות שסוגרים העבירה חלחלה בקלאוד. השנים הארוכות שישב בכלא, השאירו בו חותם שלא נמחה, האימרה הידועה גורסת שבבית שבו אדם נתלה לא מזכירים חבל, ולכן במקום בו ישב אדם מאחורי סורג ובריח לא מדברים על קירות שסוגרים ובביתם שולמית הייתה חייבת ליישם זאת.

"אתה צודק אני מתנצלת," מיהרה שולמית להגיב, "לא סוגר עלי שום דבר אבל אין לי פתרון, ממש אין לי!"

"לא ילדתי, לא כך מחפשים פתרונות, פתרון אין משמעותו עצימת עיניים, פתרון אין משמעותו רצון לעשות קסמים, פתרון אין משמעותו, לחכות לפתרון מושלם, פתרון אין משמעותו, להסתכל בשדה של אחרים.

"פתרון משמעותו להתבונן דווקא בנתונים הקיימים, ומתוכם לדלות את האפשרות הטובה ביותר, גם אם היא לא מושלמת. מתוך אותן אפשרויות שאף אחת מהם אינה נוחה לנו,  שקשה לנו אתן, לבדוק אותן ולראות מה מבניהן רעתה פחותה משל האחרות גם אם היא אינה אהובה עלינו., ואותה לבחור. ואז לאחר שבחרנו, ננצל את כל מה שיש באפשרותנו לעשות כדי להפוך את הלימון ללימונדה. לראות כיצד נוכל להתמודד בצורה הטובה ביותר עם האפשרות שבחרנו. זה נקרא למצוא פתרון. אין מושלם בעולם, ובדרך כלל אין פתרונות מושלמים, אבל לשגות באשליות, לטפח דמיונות אלו לא פתרונות, זו רק בריחה מאחריות, בריחה מהחיים, בריחה ממה שמוטל עלינו!"

"אבל אני מסבירה לך פאפא, שאני ממש לא מסוגלת לסלוח לבנות הללו."

"אף אחד לא בקש ממך לסלוח, לא בשלב זה, אבל הבעיה היא שאת מענישה את עצמך על המעשים שלהן. את מענישה את עצמך בעונש חמור מאד. תארי לעצמך אם היית שומעת על בת שסילקו אותה מבית הספר לתקופה ארוכה, לא היה לך כל ספק שהיא עשתה מעשה נורא ואיום, וזה בדיוק מה שאת עושה לעצמך, את מסלקת את עצמך מבית הספר לתקופה ארוכה ביותר, והכל בגלל מה? בגלל מעשים גרועים שהאחרות עשו? בגלל שהן פגעו בך? בגלל שהן לא היו רגישות? בגלל שהן לא הראו לויאליות? בגלל שהן לא עמדו במבחן החברות? בגלל שהן הוכיחו שאת לא יכולה לסמוך עליהן, מדוע זו סיבה שאת צריכה להיענש על מה שהן עשו? הן כולן ממשיכות ללמוד, ממשיכות בדרכן. היחידה שנשארת בצידי הדרך ונענשת זו את! מה התכלית בזה? מה ההיגיון? מדוע שאת תענשי על היחס הלא הגון שהן נתנו לך? לא ללמוד זה במפורש עונש. לספוג פערים בלימודים זה עונש כפול! למה זה מגיע לך?"

"אז מה אני יכולה לעשות? אני גם אוהבת ללמוד ונהנית, אבל הנתונים הם כאלו שאני לא יכולה ללכת ללימודים. אתה לא מצפה שאני אשב במשך יום שלם עם חבורה עוינת של בנות? אתה לא באמת מאמין שזה אפשרי שאני אלך יום יום ללימודים ופשוט אתנכר לכל אותן בנות שהתנהגו בצורה מחפירה כלפי? האם אני  רובוט שרק מקליט את השיעורים ולא שם לב לסביבה? אין לי רגשות? אם כך אנחנו יכולים לבקש מהרבנית קאהן שתקליט לי את השיעורים, אני אעשה בחינות בבית, ובא לציון גואל – אני אלמד אוציא תעודה ולא אנזק. אבל אתה לא תהיה מרוצה מזה, ואתה מצפה ממני לשבת בקרבת בנות, שחשבתי שהן חברות שלי, ולבסוף גיליתי את פרצופן האמיתי, כיצד אוכל לבלות אתן יום יום שעות על גבי שעות? העונש שלי יהיה חמור הרבה יותר, הן תדברנה אחת עם השניה, תצחקנה, תיהנינה ואני אהיה עוף מוזר, בודד לבד. לא מתאים לי להיות בבית ספר בתנאים כאלו, אני מעדיפה להיות בבית, לפחות כאן אני לא צריכה לסבול מנוכחותן. לימודים? אני כבר אשלים אותם, אולי באמת אבקש מהמנהלת להקליט לי את השיעורים ואולי אפילו אעשה מבחנים, זה לא רעיון רע בכלל,  אבל ללמוד ביחד אתן, זו לא אופציה, זו לא משימה שאפשר לממש אותה, היא לא קיימת!"

"מעניין ממי למדת להיות כל כך עקשנית, שולינקה?" שאל אביה בצחוק. "מאמא שלך לא קבלת את הגנים הללו, אז כנראה אני אשם בהם."

שולמית הורידה את הכלים מהשולחן בעוד אביה נעמד להדיח אותם. הם עבדו ביחד כעשרים דקות. אביה החל מזמזם שיר צרפתי ידוע והיא הצטרפה אליו. לפתע קרא אביה: "יש לי רעיון!"

"מהו?" בקשה שולמית לדעת

"הפתעה! מחר תדעי!"

"הפתעות? אתה יודע שאני לא אוהבת להמתין להפתעות" אמרה שולמית שהיה עליה להמתין ארבע שנים בסקרנות כדי לגלות את ההפתעה שיש לה אבא.

"הפעם לא תצטרכי להמתין הרבה, לא שנים גם לא חודשים ואפילו לא ימים, מחר אביא לך את ההפתעה שלך."

שולמית חשבה לנדנד שיספר לה מהי אותה הפתעה, אבל כאשר ראתה את העיניים הנוצצות שלו ברצון להפתיע ולשמח אותה, היא כבשה את הסקרנות הטבעית שלה. עדיף לה שהוא יהיה מאושר מאשר שהיא תדע מהי אותה הפתעה.