בין שני בתים - פרק ב'
19/05/21
אמילי חזרה מהלימודים לבדה, בטי למדה שעה מאוחר יותר. כאשר היא נכנסה הביתה אבא היה באמצע אריזת החפצים שלו. המזוודה היתה פתוחה, אותה מזוודה כחולה גדולה שהם היו לוקחים אותה לנסיעות מדי פעם, המזוודה היתה מונחת על המיטה של אבא, והוא מילא בה את החפצים האישיים שלו.
"לאן נוסעים?" שאלה אמילי את אביה.
"לא נוסעים אלא נוסע," הוא השיב.
"מי נוסע?" היא שאלה.
"אני" אמר אביה.
"אתה נוסע, לאן? לכמה זמן?" בקשה אמילי לדעת.
"שתי שאלות קשות את שואלת. בינתיים אני נוסע לבית של סבתא שוורץ, כמה זמן אשהה שם, אני לא יודע."
"אבל מתי תחזור לכאן?" בקשה אמילי לדעת וקולה רעד.
"לכאן, אני לא יודע אם אחזור."
"מה זאת אומרת לא תחזור, אבא, לא יכול להיות שלא תחזור, אני צריכה אותך כאן!"
אבא נגש אליה וחבק אותה חזק חזק חזק, היא הרגישה שהוא לא רוצה לעזוב אותה, הוא לא רק חיבק, הוא כאילו גם החזיק בה, ואמילי החזירה לו חיבוק, נראה היה שהם לא ייפרדו לעולם.
"אני לא רוצה להיות בבית בלי אבא," יבבה אמילי
"ואני לא רוצה להיות בבית בלי אמילי," אמר אבא.
"אז תישאר," התחננה אמילי.
ואז בדיוק נכנסה לחדר אמא, היא ראתה אותם עומדים חבוקים, היא הביטה בהם, ואמילי הסתכלה על אמה - היא ראתה שאמה כאובה, היא הבחינה שכואב לאמא החיבוק הזה שלה עם אבא, היא הרגישה שאמא לא שמחה לשמוע את הקריאה שלה אל אבא שיישאר.
אמילי היתה קרועה, היא לא רצתה לעזוב את החיבוק של אבא, היא לא רצתה להיפרד ממנו, אבל היא לא רצתה להכאיב לאמא, היא לא רצתה שאמא תצטער, היא הרגישה שמה שהיא תעשה עכשיו יקבע מאד את גורלה בעתיד. הלב הקטן שלה לא יכול היה להכיל את כל מערבולת הרגשות, מה היא אמורה לעשות עכשיו? לעזוב את אבא ולרוץ לאמא? לחבק את אמא, ולגרום לאבא שיהיה עצוב? מה עליה לעשות? אף אחד בחיים לא הכין אותה לסיטואציה קשה שכזו, מה עושים, היא רוצה גם את אבא וגם את אמא אז מה היא צריכה לעשות? היא כל כך אוהבת את שניהם, אבל המבט של אמא הבהיר לה חד משמעית, שהיא פוגעת בה בזה שהיא מחבקת את אבא.
אמילי נשארה לעמוד שם עוד מספר שניות שנדמו לה כנצח לאחר מכן היא עזבה את אביה בפתאומיות וכמו רוח סערה היא עזבה את החדר ורצה לחדר האמבטיה, ונעלה את הדלת.
זהו, היא החליטה אני לא מחבקת לא את אבא ולא את אמא, לא רוצה לא אותו ולא אותה, אף אחד שלא יבוא אלי. אם היא חשבה, או קיוותה שהיא תשמע דפיקות על הדלת של אחד ההורים המבקש ממנה לצאת, הרוצה להרגיע אותה, המנסה לתת לה משען בשעה קשה זו שלה, היא טעתה, אף אחד לא הגיע, אף אחד לא התקרב, היא היתה שם לבד, ואף אחד לא בקש ממנה לצאת, אף אחד לא התחנן אליה, נראה שאף אחד אפילו לא שם לב שהיא ברחה מהחדר, היא לא הייתה חסרה לאף אחד. מחדר השינה היא שמעה קולות עולים, ההורים התווכחו שם, היא לא יכולה היתה לשמוע מה שהם אמרו, אבל ברור היה שזו עוד מריבה.
אמילי התחילה לרעוד, היא התיישבה על שפת האמבטיה כדי שלא תיפול, היא השעינה את ראשה על הכיור, וכבר לא היו לו דמעות לבכות, ולא כוח לחשוב על כלום, היא הרגישה שהיא יבשה בפנים, כבר שום דבר לא מעניין אותה, כי בעצם הגרוע מכל עומד לקרות, כבר אין לה ממה לפחד, כי הפחד כבר הביא את עצמו למימדים הגדולים ביותר, שום דבר יותר גרוע לא יכול לקרות ממה שקורה לה עכשיו. היא נפלה לתוך בור שחור ענק, בור עמוק שאף קרן אור לא מגיעה אליו.
היא כבר לא שמעה את הקולות של חדר השינה, לא בגלל שנהיה שם שקט, אלא בגלל שהאוזניים שלה כבר לא שמעו כלום, והלב שלה כבר לא הרגיש שום דבר, היא בכלל כבר לא היתה, לא היתה ילדה שקוראים לה אמילי, היא נעלמה, הילדה לא קיימת, אותה אמילי שהיתה עד היום כבר לא נמצאת, וגם לא תהיה, אי אפשר לה להיות, כדי להיות צריכים שיהיה עולם, שיהיה מקום שאפשר להיות בו, אבל העולם חרב, תוהו ובוהו, העולם לא קיים יותר וממילא גם אמילי לא קיימת, ואם היא לא קיימת אז היא גם לא עצובה, היא לא שבורה, היא לא מיואשת, גם אין אסון שהתרחש עליה, כי היא פשוט לא נמצאת, כי העולם כבר לא קיים, כי כבר לא יכול להיות רע, כי פשוט אין כלום, היא לא שומעת מאומה, היא לא רואה כלום, היא לא מרגישה כלום.
ואז היא שמעה דפיקה על הדלת, היא לא ענתה, עד שהיא שמעה את בטי דוחקת בה "אמילי, תפתחי, את חייבת לפתוח לי."
בטי נכנסה, בקושי היה להם מקום לשתיהן באמבטיה הקטנה.
בטי תפסה את היד שלה והחזיקה אותה בחוזקה.
"הם לא אוהבים אותנו" היא אמרה לבטי
"הם כן אוהבים," בטי השיבה.
"אם הם היו אוהבים אותנו הם לא היו עושים לנו את זה," התעקשה אמילי.
"הם לא עושים לנו את זה, הם עושים את זה לעצמם,"
"הם פשוט לא חושבים עלינו"
"אם הם היו אוהבים אותנו הם היו חושבים עלינו, ואם הם לא חושבים סימן שהם לא אוהבים."
"מה יהיה אתנו?" שאלה אמילי, והיא לא חכתה לקבל תשובה. "בואי ננסה לשכנע אותם, בואי נבטיח להם שנהיה תמיד טובים, נבטיח לאמא שתמיד נסדר את הבית , אף פעם כבר לא נעשה בלגן, תמיד נשים כל דבר במקום, נבטיח לאבא שנהיה טובות, אולי אם נהיה טובות ממש ממש ממש, אז אבא לא יצטרך לעזוב את הבית.
אני בטוחה שאם נהיה בסדר אז הכל יסתדר, אנחנו צריכות לחשוב מה לא עשינו בסדר, מה אנחנו יכולות לעשות יותר טוב, בטוח שזה בגללנו, בטוח שאם היינו עושות הכל בסדר זה לא היה קורה.
זהו מעכשיו לא נבקש אף פעם כסף, לא צריכים כסף, לא צריכים טיולים ולא צריכים בגדים ולא צריכים כלום, אפילו לא צריכים לאכול כל יום, אפשר להסתפק רק בסנדוויץ' וזהו," אמרה אמילי בלהט. "אם אנחנו לא נצטרך בכלל כסף אז זה יהיה יותר טוב, לא יהיה חסר אף פעם כסף בבית ואז אמא כבר לא תתעצבן על אבא שאין לה כסף לקניות" .
"זה לא יועיל שום דבר," אמרה בטי בייאוש "וחוץ מזה אנחנו לא יכולים להתקיים בלי כסף, מה נאכל? נשאר רעבים תמיד?"
"לא נהייה רעבים נאכל לחם, לחם לא עולה הרבה כסף,"
"כל היום נאכל רק לחם ולא שום דבר אחר? ומה נמרח על הלחם? ואיך נלך לבית ספר בלי מחברות, המורות תסלקנה אותנו!"
"שיסלקו, עדיף לי שתסלקנה אותנו לבית עם אבא ואמא מללכת לבית הספר ולהיות בבית שאבא לא נמצא."
"אני לא מוכנה לאכול רק לחם בלי כלום, כל היום, כל יום, בכל שלוש הארוחות."
"יופי, אז בגללך אבא עוזב את הבית."
"זה לא בגללי!"
"זה כן בגללך! כי את לא מוכנה להסתפק במועט, את צריכה שיהיה לך כל דבר!"
"אני לא צריכה כל דבר, רק אמרתי שאני לא מוכנה רק לחם, אני רוצה גם גבינה ולפעמים ביצה, וארוחת צהריים."
"נהדר, וכל הדברים הללו עולים המון כסף, ובגלל כל הבקשות שלך לא יהיה לנו אבא בבית, אז לך יהיה גבינה וביצה וארוחת צהריים ולא יהיה לך אבא, מקסים!"
"אבל לכולם יש גם אבא וגם אמא והם לא אוכלים רק לחם כל היום, אז למה אנחנו צריכים לאכול רק לחם?"
"מה זה משנה מה שיש לכולם. את צריכה מה שיש לכולם? ואם כולם ירצו לקפוץ מהגג את גם תקפצי? ואם כולם יראו לאכול את הירח, תבקשי לאכול את הירח? מה איכפת לך מה כולם אוכלים? וחוץ מזה איך את יודעת שהם לא אוכלים רק לחם?
"כי אני הייתי בבית שלהם, אני כל יום הולכת לבית של שרה, ואני רואה מה הם אוכלים שם, ויש להם מקרר עמוס עם המון מאכלים טובים, ואבא שלהם בבית והוא לא אורז מזוודה והולך משם. כן, ואפילו קונים להם ארטיקים באמצע השבוע ולא רק בשבת, והיא מביאה כל יום פרי לבית ספר, והרבה פעמים היא עוצרת בקיוסק בדרך חזרה מבית ספר והיא קונה לעצמה ממתקים."
"אז אולי יש להם 'מליון תלפין' של כסף כי יש להם אולי סבא עשיר שנותן להם את כל הכסף? את בכלל לא יודעת מאיפה הכסף שלהם מגיע. לנו אין הרבה כסף בבית, ותמיד חסר, את יודעת טוב מאד איך שקשה לאמא בלי כסף. אמא תמיד כועסת על אבא שאין מספיק כסף בבית.
אבא אומר שאין לו, וכבר אין לו ממי ללוות,, ואמא גם עובדת וזה לא מספיק לשום דבר, ואת יודעת טוב מאד כמה וויכוחים יש ביניהם על הכסף, במיוחד מאז שבעל המכולת כבר אמר שהוא לא ייתן לנו יותר בהקפה, כי החוב גדול מדי וישן מדי.
את זוכרת טוב מאד מה שקרה בשבוע שעבר שהאיש מחנות הירקות הגיע אלינו הביתה עם הצ'ק שחזר, אני בכלל לא יודעת מאיפה הצ'ק הזה חזר, ולא יודעת לאן הוא נסע, אבל הוא דרש שאמא תתן לו כסף, לא יודעת למה אמא הייתה צריכה לתת לו כסף כי הצ'ק שלו הלך לטייל, אבל אמא לא אמרה את זה, שמעתי אותה לוחשת לו שהיא תביא לו את הכסף במהירות.
כשאבא הגיע הביתה את שמעת טוב מאד איך שאמא אמרה שהיא כבר לא מוכנה את הבושות האלו שהצ'קים חוזרים, ואנשים דורשים כסף, והיא כבר לא יודעת מאיפה עוד לחסוך.
את לא איכפת לך מזה, את לא איכפת לך שאין להם מאיפה לקנות בהקפה העיקר שיהיה לך גבינה וביצים. את לא אכפת לך שצ'קים של אנשים הולכים לטייל ולאמא אין כסף לשלם להם על הטיולים האלו, זה לא מעניין אותך, את רוצה לאכול טוב כאילו שהיית נסיכה, כאילו שאבא שלנו הוא מנהל של הבנק, זה כל מה שמעניין אותך!" אמרה אמילי בכעס.
"טוב, שלא יהיה לי, שלא יהיה לי כלום," ענתה בטי בייאוש. "לא צריכה אפילו לחם, אני אוכל אוויר, זהו, לא צריכה שבגללי הוא יארוז מזוודה, את יכולה לצאת ולומר להם שלא יקנו שום דבר, אני אאסוף אוכל מפח הזבל בלילה יחד עם החתולים אני אעמוד ליד הפח זבל ואני אוציא משם שאריות, שלא יקנו לי כלום," צרחה בטי.
"ש...ש...ש... מה את צורחת, הם יכולים לשמוע אותנו. לא צריכים לאכול זבל, זה לא טעים, ולא בריא, ומי יודע אם זה בכלל בהכשר טוב. אפשר פשוט לאכול לחם, נשתה מים ונאכל לחם, וגם לא צריכים לאכול המון המון לחם, מספיק שתי פרוסות בכל ארוחה, אז אנחנו צריכות למהר ולהגיד להם את זה, לפני שאבא עוזב את הבית, לפני שהוא סוגר את המזוודה, לפני שזה קורה, אנחנו צריכים לעצור את הכל, בוא נצא ונגיד להם, שהם כבר לא צריכים לצעוק, לא צריכים להתווכח, כבר לא יהיה מחסור בכסף, את ואני לא צריכות כלום, וגם לא נסע לטיולים, לא נספר להם כשיש טיול, ולא נבקש כסף, לא נקנה לעולם בגדים חדשים, אף פעם לא, ואפילו מחברות וספרים לא נקנה, לא איכפת לנו שהמורות יענישו אותנו, אנחנו לא צריכות כלום.... בואי מהר ונגיד להם את זה, שהם ידעו שהכל בסדר, שאבא יחזיר את כל הדברים שלו לארון," אמרה אמילי
"אני מפחדת לצאת לשם," לחשה בטי.
"ממה את מפחדת, הם לא יעשו לנו שום דבר," ניסתה אמילי להבין אותה. איך יכול להיות שבטי האמיצה מפחדת, תמיד בטי מלמדת אותה לא לפחוד ולהעז לעשות דברים, אז יכול להיות שעכשיו היא מפחדת לצאת מחדר האמבטיה שבבית שלהם. רק אמא ואבא בבית, אז ממה היא מפחדת?
"אני מפחדת, אני מפחדת " ובטי התחילה לרעוד, השיניים שלה התחילו לנקוש.
"למה את מפחדת? תגידי לי, למה את מפחדת?" אמילי שמה את היד על הכתפיים של אחותה מנסה להרגיע אותה עם ידיה שלה הרועדות.
"אני מפחדת, כי תיכף הכל יישבר, כבר הכל שבור, אני מפחדת, אני לא יודעת מה יהיה! בואי נברח מכאן, בואו נלך אנחנו מכאן, בואי לא נחכה עד שאבא ילך עם המזוודה, אנחנו נלך קודם, אנחנו לא נהיה כאן כשהכל יקרה, אנחנו נהיה רחוקות. בואי נצא מכאן בשקט, הם בכלל לא ישימו לב, הם כל כך עסוקים בוויכוח שלהם הם בכלל לא ישימו לב שברחנו, בואי נברח, אף אחד לא שם לב אם אנחנו נמצאות או לא, אז למה שנשאר כאן, נלך מהר מכאן, לא נראה שום דבר ולא נדע שום דבר."
"את צודקת," אמרה אמילי בהתלהבות, "בואי נברח מכאן, ואחר כך פתאום הם יראו שאנחנו לא נמצאות והם יתחילו לדאוג לנו, והם יתחילו לחפש אותנו, והם לא ידעו איפה אנחנו, ומרוב שהם ידאגו לנו, אבא כבר לא יעזוב את הבית, הוא כבר ישכח מכל זה, כי הם רק ירצו למצוא אותנו.
אמא תתחיל לבכות מרוב דאגה, ואבא רק ירצה לנחם אותה, שלא תבכה, וביחד הם ירוצו מרחוב לרחוב לחפש אותנו, זה מה שאנחנו צריכות לעשות, לברוח מכאן, להתחבא במקום אחר, הם כל כך ידאגו לנו, הם יחשבו שאולי קרתה תאונה, או אולי חטפו אותנו, שניהם ביחד ידאגו לנו, הם כל כך ידאגו שבוודאי הם לא יתווכחו ולא כלום רק ירצו למצוא אותנו שלמות ובריאות."
"את חושבת שהם ידאגו לנו?" שאלה בטי בקול קטן, "אני חושבת שהם אפילו לא ישימו לב,? יגיע הלילה, יגיע החושך, הם לא ידעו שאנחנו לא נמצאות, אף אחד לא שם לב אם אנחנו נמצאים נמצאות או לא נמצאות. בכלל אף אחד לא רואה אותנו, לא איכפת להם איפה שאנחנו."
"בואי נברח, בואי נברח," חזרה אמילי על שתי המילים כאילו היה בכוחן לעצור את כל התהליך הטראגי שקורה לנגד עיניהם. "בואי נברח מכאן ולא נהיה כאן, אנחנו לא צריכות להיות כאן, זה כבר בכלל לא הבית שלנו, בואי נלך מכאן! מה יש לנו לחפש בבית הזה? איזה מין בית זה שאבא אורז את הדברים שלו בתוך מזוודה? בואי נצא בשקט ונברח."
"לאן נלך? איפה נישן?" בקשה בטי לדעת. מה קרה לבטי? תמיד היא יוזמת דברים, תמיד יש לה רעיונות, ופתאום שום דבר היא לא יודעת. זה מה שקורה לילדים שאבא שלהם אורז מזוודה והולך? פתאום הם לא יודעים שום דבר.
"קודם בורחים, אחר כך מתכננים את שאר הדברים, דבר ראשון אנחנו צריכות להסתלק מהבית הזה, לא להיות כאן," התוותה אמילי את דרכי הפעולה, ולא הבינה מאיפה פתאום היא קבלה רוח מנהיגות.
"חושך עכשיו בחוץ, וזה מסוכן ללכת," אמרה בטי שהצטערה שהיא נתנה לאמילי את הרעיון לברוח, היא סתם אמרה את זה, אבל אמילי לקחה את זה ברצינות, ואולי אמילי תעשה את זה. אמילי הרגילה הייתה מפחדת, אבל עכשיו כל העולם הפוך, אז מי יודע מה שאמילי מסוגלת לעשות.
"מה מסוכן בחוץ, מה יכול לקרות לנו? שום דבר! הרבה פעמים אנחנו הולכות בלילה, למשל כשחוזרים מחתונה, אז כמו שלא קורה לנו כלום אז גם לא יקרה לנו כלום עכשיו."
"כשחזרנו מחתונה אבא ואמא היו אתנו, עכשיו נהיה לבד, ומי ישמור עלינו? ומפח הזבל תמיד קופצים חתולים בלילה, הם יכולים לקפוץ עלינו."
אז מה עדיף לך שחתול יקפוץ עלינו או שאבא יעזוב את הבית?
אבל אם נברח גם אבא יעזוב את הבית וגם יקפצו עלינו חתולים.
לא נכון, אם נברח אבא לא יעזוב את הבית הוא יהיה עסוק בלחפש אותנו, הוא ידאג לנו, אמא תדאג לנו, כולם ידאגו לנו, יביאו משטרה שתחפש אחרינו.
ואת רוצה שהמשטרה תחפש אחרינו? את יודעת אילו בושות יהיו לנו? את יודעת שכולם ידעו שברחנו, את לא מתביישת מהחברות שלך שכולם ידברו בבית הספר, ויספרו שאמילי ובטי ברחו מהבית? מה תגידי, למה ברחת? אולי תספרי להם שברחת כי אבא שלך ארז מזוודה ורצה לעזוב את הבית, כן, שאבא שלך פשוט רצה לקחת אתו מזוודה, כאילו והוא היה אורח, וללכת ולהעלם? את רוצה לספר את זה לכולם, את רוצה שכולם ידעו?
אז מי אומר שבאמת יביאו משטרה, הם יחפשו אותנו בלי משטרה. הם ירוצו בכל הרחובות ויחפשו אחרינו.
רק קודם אמרת שהם לא אוהבים אותנו, אז מה פתאום שם יחפשו אותנו? ותתארי לעצמך שהם יטלפנו לחברות שלנו לשאול אם אנחנו שם, את זוכרת שפעם הלכנו לפארק וחזרנו מאוחר ואמא התקשרה אולי למאה חברות לשאול אם הן יודעות איפה שאנחנו. אולי הם אפילו יטלפנו לקלרה, היא יש לה אף ארוך ואת הכל היא יודעת, אז אולי הם תקשרו אליה לשאול אותה אם היא ראתה אותנו.
טוב, אז לא נברח, נשאר כאן באמבטיה ולעולם לא נצא מכאן, ננעל את הדלת, הם ידפקו ויתחננו שנפתח, ואנחנו לא נפתח, לא נענה להם, הם לא ידעו מה לעשות, הם יתחננו ויתחננו, אבא יתחנן ואמא תתחנן, הם כל כך יבקשו מאתנו לצאת, ומרוב שהם יבקשו ויבקשו הם יפסיקו להתווכח והם רק ירצו שנסכים לצאת. ואז הם יבטיחו לנו כל מה שאנחנו רוצות אם רק נצא, ונגיד להם שאנחנו לא רוצים כלום כלום כלום, אנחנו רק רוצות שיהיו לנו בבית גם אבא וגם אמא, אז הם יגידו בטח בטח, והכל היה רק בצחוק, והעיקר שנצא וכולנו נשב סביב לשולחן ונשמח ונצחק."
"כן,...! צצש...! נשב סביב לשולחן ונשמח ונצחק, מתי הייתה הפעם האחרונה שזה קרה כאן בבת? את בכלל זוכרת דבר שכזה שכולנו יושבים ביחד וצוחקים ונהנים?"
"אבל עכשיו זה יהיה אחרת, עכשיו אנחנו לא נסכים לצאת ואז...."
"אז למה שלא נצא ונגיד לו שאנחנו לא רוצות שהוא ילך, ואז אולי הוא יישאר."
מה פתאום, אם סתם נבא להגיד את זה, אף אחד אפילו לא יקשיב אלינו, את לא רואה שאף אחד לא מסתכל עלינו, בקושי מבחינים באנו, רק אם נעשה מעשה שהוא לא רגיל כמו לברוח או להינעל באמבטיה אולי אז הם ישימו לב אלינו.
זה בכלל לא יעזור, כי אבא יעזוב את הבית תכף, ואחר כך רק אמא תהיה בבית, אז מה זה יעזור.
אולי היא תתקשר לאבא שיבא לעזור לה לשכנע אותנו לצאת מכאן?
