פרק י\"ג
28/07/21
גרנדממה, קלאוד שולינקה ורוברטו הרגישו כאילו והם נמצאים בפלנטה אחרת, לזמן לא היה בכלל משמעות.
גרנדממה לא הסכימה לעזוב את ידו של קלאוד, היא כל הזמן החזיקה בו, ולטפה אותו, עיניה לא שבעו לראותו. קשה היה לה להתרכז בנושא אחד, מה שתפס את כל כולה הייתה רק הידיעה, שבנה היקר חופשי, בנה היקר לא נמצא בכלא, והיא רואה אותו, היא נמצאת אתו, והוא כל כך מקסים ונהדר! שום דבר מחלומות הבלהות שלה לא התקיים.
קלאוד לא טרח לעדכן אותה על הגיהנום שהוא עבר. הוא לא טרח לספר לה על השנים הבלתי נתפסות שעברו עליו, על הסכנות שבהן היה, על ‘החברים’ שנאלץ לבלות אתם ולחלוק אתם את חייו ואת כל רגע מיומו הנוראי. הוא דלג על כל זאת, לא סיפר לה מילה. מספיק היא הייתה אכולה רגשי אשם על כך שלא עזרה לו, שלא הייתה שם בשבילו בזמנים הקשים שלו.
היא הביטה אל עבר שולינקה, הנכדה הפורחת, והרי אילולא מסר אביה את נפשו להצילה, מי יודע איזה שבר כלי היא הייתה היום. והוא, קלאוד, מילא את חובתו האבהית במלואה, הוא היה מוכן לשלם כל מחיר כדי להציל את בתו, כדי לעזור לה, כדי לתת לה את הטיפול שהיה דרוש לה כדי להציל את מאור עיניה. והוא הצליח, ובתו פורחת.
והיא, איזו אמא היא הייתה? מה היא עשתה למען בנה? לא רק שלא הושיטה לו יד בזמנים הכי קשים שלו, אפילו אצבע היא לא נקפה, כלום, כאילו והייתה בובת חרסינה שאינה מסוגלת לעשות מאומה. היא הפקירה אותו לגורלו הרע, ודאגה רק לעצמה. נכון שהיא הייתה תחת מכבש של ‘טרור’ מצד בעלה, נכון שחייה היו כמו חיי אסיר כלוא בכלוב של זהב, כאשר ‘הוא’ היה בולש אחרי כל מעשיה ודיבוריה, ועם כל זאת, היא לא יכולה הייתה לסלוח לעצמה, כיצד היא הפקירה את בנה לצרתו, ועזבה אותו לאנחות, ולא הייתה איתו בזמן שיכולה הייתה לעזור לו, ולא בזמן שהוא הסתבך והגיע לדיוטא הכי נמוכה, והיא לא הייתה שם בשבילו, אפילו לא פעם אחת.
עד כמה שהיא נהנתה מהחום והאהבה שהרעיפו עליה בנה ונכדתה, היא הרגישה שהיא נכווית בנשמתה, ההשוואה הייתה בלתי נמנעת, הם מוכנים לעשות הכל עבורה, הם אפילו לא שומרים טינה, אפילו לא כועסים, שלא לדבר שהם לא מזכירים מילה. והיא? מה היא עשתה למענם? במה היא שווה את כל מה שהם עושים עבורה?
קלאוד ושולינקה הבחינו במצבי רוחה המשתנים, המשפטים שהיא זרקה מדי פעם העידו על סערת נפשה, והם ניסו בכל יכולתם לשמח אותה, לתת לה הרגשה שהיא לא אשמה, שהיא לא יכולה הייתה לעשות מעבר למה שעשתה, כי כל אחד אחר במצבה גם כן לא היה עושה מעבר לכך.
והיא לא שבעה לשמוע מהם. רצתה לשמוע בדיוק כל פרט, לא רצתה לשמוע רק ‘בגדול’ על מה שקורה אתם אלא התעניינה בפרטים הקטנים ביותר. רצתה לשמוע על סדר יומו של קלאוד, מי עובד איתו, מה קורה במחלקה, מי הם הרופאים והאחיות האחרים, מה היחסים בין כולם, מה הן הצלחותיו בתחום, האם היו כשלונות. מה השאיפות שלו, את הכל היא רצתה לשמוע. והוא דיבר וסיפר.
גם בשולינקה היא התענינה, רצתה לשמוע הכל על בית הספר, על המורות, החברות, הנתק בינה לביניהן, הכתיבה שלה, הציונים, המקצועות האהובים עליה, הכל עניין אותה.
הזמן רץ, ושולינקה הזכירה שתכף שבת פורשת את כנפיה ויש לה עוד מה לעשות. קלאוד נשאר עם אמו בסלון, שולינקה נכנסה למטבח כדי להעמיד את האוכל על הכירה החשמלית ולהכין את המאכלים האחרים, והיא ערכה את השולחן ברוב פאר והדר לארבעתם.
זמן הדלקת נרות הגיע. שולינקה רגילה הייתה להדליק את הנרות בבית, עכשיו היא הכינה שני נרות נוספים, גם עבור גרנדממה. להפתעתה הסבתא ידעה בדיוק מה עושים, וכאשר היא כסתה את פניה, דמעות זלגו מעיניה, והיא עמדה זמן רב עם עיניים עצומות, ושולינקה לא ידעה אם היא ברכה על הנרות או לאו. כאשר גרנדממה סיימה את הטקס, היא חייכה אל שולינקה ושוב התחבקה אתה, מסרבת לעזוב אותה. “אמא שלי הייתה מדליקה נרות, אז אני זוכרת אותם, היו לה פמוטים מכסף, והיא הייתה מדליקה בכל שבוע. לפעמים היא הייתה עסוקה ולכן הייתה מדליקה כאשר ירד הערב כבר, והיינו מתכנסים לארוחת ערב, לארוחת שבת, אבל תמיד הייתה מדליקה. שנים שלא ראיתי נרות שבת, ועכשיו אני רואה עד כמה הם היו חסרים לי. יש בהם משהו בנרות השבת, יש בהם משהו מיוחד! אני הרי מדליקה נרות על השולחן במסיבות שאני עורכת, אבל אף נר אין לו את מה שיש לנרות שבת, קשה לי להגדיר מה שזה, אבל זה משהו מיוחד מאד. תודה לך שולינקה. תודה לכם שאפשרתם לי עכשיו להדליק נרות שבת”
שולינקה ישבה עם גרנדממה והתפללה קבלת שבת. שולינקה שרה, והסבתה זמזמה. כמו בכל שבוע קלאוד עשה את הקידוש למען שולינקה, הרב קאהן נתן להם ברכון עם כל הברכות כתובות מאויתות בצרפתית. כאשר קלאוד קידש על המיץ ענבים, גרנדמאמה נגבה את עיניה מהתרגשות, כן, גם אביה היה עושה קידוש, נכון, הם לא שמרו שבת, אבל קידוש הוא היה עושה בכל שבת. אביה גם היה מקפיד שאת הארוחה של ליל שבת הם יאכלו כולם ביחד. כאשר הייתה בחורה, לא פעם זה היה נראה לה כמטרד, אבל אביה לא וויתר, הוא אמר, שמשפחה לא יכולה להיקרא משפחה אם היא לא אוכלת בליל שבת ביחד. ואכן אמה הקפידה לבשל מאכלים טובים במיוחד עבור ארוחת השבת.
והנה, היא אצל בנה, והוא אומר את מילות הקידוש בריש גלי, לא מחביא את העובדה שהוא יהודי. היא לא הפסיקה להתפעל מהכישורים הקולינאריים של שולינקה, מהחלות הנפלאות שאפתה ומהמאכלים הערבים שהיא הגישה. האווירה היתה כל כך מרוממת, כל אחד ניסה להשלים לשני את הפער של השנים, למלא אותו בדברים הקטנים, באותם דברים שחשובים לאנשים שאוהבים האחד את השני, במחשבות, בהרגשים, בציפיות. הם בכלל לא חשבו ללכת לישון באותו הלילה, מובן היה שהם ידברו וידברו וידברו.
אף אחד מהם לא הרגיש עייפות על אף שלא עצמו עין. החמין היה טוב, הכבד היה מיוחד, והגלידה קצרה אין ספור מחמאות.
“אני עוד לא ראיתי נערה בגילך שהיא כלילת השלימות כמותך. בימי בנות בגילך לא למדו, ולא היו מלומדות, ואת גם מלומדת, גם משיגה ציונים נפלאים בלימודים, גם מבשלת, גם בעלת בית למופת, ואפילו כבר כותבת ספר, ואת כל כך צעירה עדיין, את פשוט מושלמת!” גרנדמאמה לא הפסיקה להתפעל משולמית אשר קבלה באושר את כל המחמאות.
במוצאי שבת קלאוד עשה הבדלה, כפי שכל שבוע היה עושה למען שולינקה ומיד לאחר מכן הם נאלצו להיפרד מהסבתא. המשרתת חוזרת הביתה באותו הלילה, ‘הוא’ מגיע למחרת בבוקר, אי אפשר לקחת כל סיכון.
“אחרי שטעמתי את החיים שלכם, לא יודעת איך אוכל לחיות את חיי שם בתוך בית הסוהר שאני נמצאת בו” אמרה גרנדמאמה.
“אז בואי אלינו, אמרתי לך כבר אז, תגיעי לכאן, יהיה לך כל כך טוב אתנו!” התחננה שולינקה.
“עדיין אין לי אומץ לזה, אבל את יודעת, עכשיו הדברים לא נשמעים לי כל כך רחוקים, בתחילה כשניסית לשכנע אותי, אפילו לא לקחתי את האופציה הזו בחשבון, כמו חיה שגדלה בגן חיות ולא מכירה את מרחבי הג’ונגל, גם אני ראיתי דברים מתוך ההוויה שאליה הייתי רגילה ובכלל לא זכרתי כיצד נראה החופש והדרור, אבל אחרי השבת הנפלאה הזו שבילינו יחד, הכל נראה לי אחרת, לא יודעת איך אוכל לשים על ידי שוב את האזיקים, איך אוכל לסגור מאחורי את הדלת לחופש, זה יהיה הרבה יותר קשה, כי מי שרואה את השמש ואת החום כבר קשה לו בחושך ובכפור. בינתיים אני אעמוד אתכם בקשר טלפוני ובמכתבים, לא יודעת מתי נוכל להיפגש שוב פנים אל פנים, אבל את הקשר נשמור” הבטיחה הסבתה וירדה במדרגות, עלתה על המכונית ונסעה.
קלאוד ושולינקה עמדו לפני החלון ולא זזו משם עד שנעלמה המכונית מעיניהם.
“וואו! לא להאמין! איזו שבת” אמר קלאוד.
“זו היתה חוויה לא רגילה, כל השבת הרגשתי שאני נמצאת בתוך חלום כאילו מנותקת מהמציאות, בפלנטה אחרת.
היא כל כך מקסימה גרנדמאמה, היא אשה נפלאה, אני כל כך אוהבת אותה, ואני דואגת לה, איך היא יכולה לחיות שם בתוך גוב האריות עם האדם הנוראי הזה? איך אשה כל כך רגישה ועדינה יכולה לחיות עם מפלצת אדם שכמותו? אני כל כך מקווה שהיא תקבל את האומץ ותסכים לברוח משם.” אמרה שולינקה בערגה.
“ניכר שאת לא מכירה את הנסיבות, אילו היית חיה באווירת הפחד שהוא משרה שם היית מבינה אילו תעצומות נפש נדרשות מאדם כדי להחליט שהוא קם ועוזב. האווירה שהוא משליט פשוט משתקת, חוששים ממנו בצורה לא רציונאלית לחלוטין” הסביר אביה.
“אבל אני בטוחה שהיא כן תקבל את האומץ, עד עכשיו היא היתה לבדה במערכה, ולכן היא כל כך פחדה. כי אם היתה עוזבת מי היה קולט אותה? לאן היתה הולכת? אבל עכשיו היא יודעת שיש לה אותנו, יש לה גב, יש לה בית יש לה מקום שהיא יכולה להגיע אליו. אנחנו לעולם לא ניתן לה לחיות במחסור, נספק לה את כל מה שהיא צריכה, ויש לה כאן קורת גג, הדברים אחרים לחלוטין ממה שהם היו קודם לכן. אתה ואני פאפה, אנחנו משפחה, ואנחנו כאן כדי לתת לשאר בני המשפחה מקום להיות בו.” אמרה שולינקה בפאתוס.
“אני כל כך גאה בך שולינקה! והבית שלנו הוא באמת מבצר, הוא מקום חזק להיות בו, אין ספק שתמיד יהיה בו טוב לבני המשפחה. תמיד היה לי טוב בבית הזה, לא אשכח אותן שנים מאושרות שביליתי כאן ביחד עם אמך, שנים יפות כל כך, חבל רק שהיו קצרות. ואנו בהחלט תמיד נפתח את הבית שלנו לפני בני משפחתי, הם לא יהיו בודדים, תמיד יהיה להם לאן להגיע.” הצהיר קלאוד.
עכשיו כאשר רק שניהם היו בבית, שולינקה הרגישה שקשה לה לחזור לשגרה, קשה היה לה לשים את האצבע בדיוק מה גורם לה להרגיש ‘נפילה’, האם הגורם היה האנטי קליימקס, הנחיתה לתוך חיי החולין היומיומיים אחרי השבת המרוממת? או האם הייתה לכך סיבה אחרת?
רק כאשר נכנסה שולינקה למטתה, מוכנה לפרוש ללילה, צפה ועלתה בעיני רוחה דמותה של מיכל שכלל לא הכירה, מילותיו של אביה אודות מיכל הדהדהו בראשה ולבה לא נבא לה טובות היא לא ידעה מדוע, אך הייתה לה הרגשה, שמשהו לא טוב הולך לקרות.
במשך כל השבת אביה כלל לא הזכיר את מיכל, אביה התייחס אליה רק פעם אחת ויחידה באותו משפט שאמר לאמו אודותיה, אך עבור שולינקה זה היה מספיק כדי להלך עליה אימים.
אדרבא, העובדה שאביה לא דיבר על מיכל רק העצימה את הרגשות הקשים, הרי אביה משתף אותה בכל דבר שקורה, איך זה שבנושא הזה הוא לא מדבר, וכאילו רק במקרה הוא פלט כמה מילים כאשר אמו הייתה כאן.
שולינקה חשבה לרדת מהמטה ולשוחח אתו על כך, הרי תמיד הוא אומר לה כמה חשוב להיות כנים האחד עם השני, אז הנה, זו ההזדמנות לבקש ממנו שיספר לה את הכל. אך היא הרגישה כאילו כבלים מחזיקים אותה בחוזקה במיטה והיא נותרה שוכבת – היא חשה שכוחות שהיו חזקים ממנה בהרבה הצמידו אותה למיטה ולא אפשרו לה ללכת לאביה וללבן את הנושא, נשמתה רצתה לברוח מכל הנושא.
