פרק י\"ב
14/07/21
רוברטו, נאמן למילה שלו, הגיע כעבור מספר ימים וסייד וצבע את הדירה. שולינקה מצידה ציידה את המקפיא כאילו עליה להאכיל גדוד צבא מורעב. ראשה ורובה בתוך ספרי בישול, רוצה למצוא דברים מיוחדים להכין לאותה שבת נפלאה שבה תשהה סבתה בביתם, במשך כל השבת.
אביה גם כן היה שותף להתרגשות, הוא אמנם לא החצין אותה כמו בתו, אבל בכל אופן ניכר היה שהוא סופר את הימים ומצפה.
היום הגדול הגיע, יום ששי אחר הצהריים, רוברטו עצר את המכונית קרוב לבית, שולינקה ואביה הביטו מהחלון, הם סכמו ביניהם שהם לא יצאו החוצה, פחד האב-סב היה עליהם, הם לא רצו שיראו אותם ביחד, אי אפשר לדעת איזו ‘נשמה טובה’ תעבור ברחוב ותראה אותם שם ביחד ותודיע על כך ל’מפלצת’ בדמות הסב, לכן הם המתינו עד שהיא תעלה במדרגות, ורק לאחר שסגרו את הדלת, נפל קלאוד לתוך זרועותיה המושטות של אמו.
“בני האומלל!” לחשה אמו ופרצה בבכי.
“אני לא אומלל, אני מאושר לראות אותך!” לחש קלאוד.
“אבל אני אמללתי אותך, איבדת את אשתך, איבדת את חירותך, סבלת כה רבות, ואני לא עזרתי לך, לא הייתי שם עבורך כאשר היית צריך אותי! נכשלתי בתפקידי! נכשלתי כשלון חרוץ בהתחייבות שלי כלפיך! גם אם תרצה לא תוכל לסלוח לי בני, כי אין סליחה להתנהגות שלי כלפיך!”
קלאוד ליטף את ידה של אמו, ישב לצידה על הכורסא הכפולה, ולאחר ההתפרצות הראשונית שלה, הם פשוט ישבו בדממה.
שולינקה מיהרה למטבח להגיש תקרובת, אבל לאכזבתה אף אחד אפילו לא העיף עין אל הפטיפורים המהודרים, אל עוגת האגוזים המדיפה ריח נפלא, אל השקדים המסוכרים, הכל עמד מיותם ומבויש על השולחן . רוברטו היה היחיד שהתכבד מעט.
“הזמן שלנו קצר, אז חבל לבזבז אותו בשתיקות,” אמר רוברטו, שבעצם היה היחיד שלא היה נרגש, הרי יש לו קשר רצוף גם עם אמו וגם עם אחיו ואחייניתו.
“זה לא בזבוז זמן, וזה לא שקט, זו אנרגיה שמתפרצת לאחר שהייתה כלואה שנים כה רבות ואין לי די תעצומות נפש לתרגמם למילים ,” השיבה לו אמו.
“ספר לי על עצמך,” בקשה הסבתא מבנה.
“טוב לי, טוב לי מאד. יש לי בת נפלאה, בת מקסימה שממלאה את ימי באושר אין סופי. יש לי עבודה טובה, אני מנהל את המחלקה בבית החולים, אני מוצא הרבה מאד סיפוק.
“ולאחרונה, גם התחלתי ללמוד על היהדות.” (חושיה של שולינקה נדרכו, הנה, הוא יספר לאמו עד כמה שהיא מעשירה אותו בידיעותיה, אבל לאכזבתה הוא המשיך ואמר...) “יש אחות ראשית בבית החולים שמה מיכל. הכרתי אותה מאז שאני בבית החולים אך מאז שקבלתי את תפקיד מנהל המחלקה, יצא לנו לדבר די הרבה. היא אדם מאד מיוחד, היא גיורת צדק, ומאד מדקדקת בכל המצוות. כאשר שמתי לב שהיא שומרת מצוות החילותי שואל אותה שאלות, התשובות שלה היו מפתיעות מאד, יש לה יכולת חשיבה וניתוח מאד מעניינים, היא רואה דברים מאד בראיה רחבה ומעמיקה והיא מעבירה רעיונות נשגבים בצורה ברורה ומרתקת. היא בהחלט הצליחה לעניין אותי ביהדות.”
שולינקה הרגישה שמישהו הכניס חרב ישירות לתוך הלב שלה- בעצם מי שמקרב את אביה ליהדות זו מיכל ולא היא! אלו לא הדרשות חוצבות להבות האש שהיא נתנה לאביה שגרמו למהפך במחשבתו, אלא איזו מיכל אלמונית אחת, שהצליחה לשכנע את אביה במקום בו היא, שולינקה, נכשלה. אז בעצם הרבנית כן צדקה, והיא פשוט לא יודעת להעביר השקפות. אבי מספר כמה מיכל מצליחה להבהיר את הדברים, היינו היא כשלון חרוץ והיא לא מצליחה להסביר כלום. שולינקה הרגישה מושפלת, כאילו וקבלה סתירת לחי.
היא קמה ויצאה מהחדר, ופנתה לחדרה, הידיעה הזו דיכאה אותה וגרמה לדמעות לזלוג מעיניה.
‘טפשה אחת’ היא סנטה בעצמה ‘חשבת שאביך מתעניין ביהדות בגללך! חשבת שאת השפעת עליו, אבל זו מיכל הזו, ממנה הוא מקבל, ממך לא! כשאת ניסית לדבר איתו הוא התנגד, הוא הפסיק להיות אנטי כי הוא שמע את הדברים ממיכל, מי היא זאת המיכל הזאת? היא בכלל מעולם לא פגשה בה, ולא ידעה איך היא נראית, רק פה ושם אביה הזכיר את שמה בתור אחות מאד מסורה שעושה את עבודתה עם כל הנשמה, והנה המיכל הזו היא זו שמשפיעה על אביה, ממנה הוא לומד על יהדות, היא מצליחה לסבר את אוזנו במקום ששולינקה נכשלה לגמרי.
‘מה איכפת לך איך ומה העיקר שאביך מתקרב ליהדות, זה העיקר, טוב שהוא פגש את המיכל הזאת והיא הצליחה לעשות את מה שאת לא הצלחת, מה היה יוצא לך מזה אם לא היה פוגש אותה ולא היה מתעניין ביהדות? משהו פנימי נסה להרגיע אותה.’
כן, בהגיון זה נשמע טוב מאד, אבל רגשית היא לא הייתה מסוגלת לקבל את המכה הזו! היא הרגישה שנחלה כשלון, והיא כה השתדלה! והיא כה רצתה! היא כל כך הייתה בטוחה ביכולת השכנוע שלה, לא היה לה ספק שאת שיעורי היהדות שהיא למדה, היא מצליחה להעביר בכשרון רב לאביה, היא עשתה זאת במלוא הלהט, אבל היא נחלה כשלון חרוץ, ומי שהצליחה זו מישהי זרה לחלוטין, מישהי שאביה בקושי מכיר, בקושי יודע עליה משהו, סתם אחות שעובדת בבית החולים, והקשר ביניהם אמור להיות קשר מקצועי בענייני רפואה, אז מה ליהדות ולכל זה? וכל זה בא ממישהי שהיא אפילו לא יהודיה מלידה אלא גיורת, ודווקא היא זו שהצליחה לעורר באביה את הניצוץ שהיה כבוי.
מילא אם זה היה הרב קאהן, שרגיל בזה, שזה העיסוק שלו לקרב יהודים לתורה ומצוות, עוד היא היתה מצליחה להשלים עם זה, אם זה היה הרב זארבן שהוא בעצמו בעל תשובה, וממילא יכול להבין את הלך רוחו של אביה, אבל אחות ראשית בבית חולים, מה לה וליהדות, ומה פתאום דווקא את מה שהיא תאמר יקבל אביה? ומעניין שאביה לא סיפר לה על כך עד עתה, הוא לא שיתף אותה בהתקרבות שלו, והרי הוא ידע שזה חלום חייה שהוא יתקרב ליהדות, אז מדוע הוא לא שתף אותה? מדוע הוא לא סיפר לה על השיחות עם מיכל? הוא בכלל לא דיבר יותר מדי על מיכל, פעם פעמיים הוא רק הזכיר אותה בתור אחות מצוינת ותו לאו, והנה עתה, בהפתעה גמורה היא שומעת שיש לו קשר עם מיכל מעבר לקשר המקצועי, והיא בכלל לא ידעה על כך!
“שולינקה, איפה את?” היא שמעה את אביה קורא לה, היא ידעה שההתנהגות שלה עכשיו היא לא במקום, היא צריכה להיות עם כולם ולחגוג את האיחוד המשותף של המשפחות. אבל המשפט התמים של אביה פשוט חסם לה את כל רגשות השמחה, הכל היה מחוק. קשה לה היה אפילו להגדיר את ההרגשה האיומה שמילאה אותה.
כשהיא חזרה לסלון כולם ישבו ליד הסלון, סועדים מהתקרובת שהגישה.
“אל תגידי לי מאן שר (אהובתי) שאת הכנת את כל הדברים הללו, אני פשוט לא אאמין!” אמרה גרנדממה.
“הכל הכל מעשה ידיה של שולינקה, היא לא הסכימה לקנות פירור, היא בישלה, ואפתה והכינה, הכל לכבודך” אמר קלאוד.
“זה פשוט לא יאמן, בחורה כל כך צעירה, ומומחית כמו שפית וותיקה ! הלוואי והייתי יכולה להכין אפילו משהו אחד מכל השפע הזה, אני לא יודעת בכלל לבשל!”
“זה מכיוון שיש לך מבשלות והן עושות את העבודה ולכן את לא רגילה, אבל את ממש מפסידה, זה תענוג להיות במטבח ולהכין מטעמים!” אמרה לה שולינקה שהשתדלה מאד להתגבר על רגשותיה ולהראות שמחה ועליזה כמו כולם.
“את תצטרכי ללמד אותי, כן, מלבד כל הדברים האחרים שאני אצטרך ללמוד ממך, ויש לי כל כך הרבה מה ללמוד ממך, את תצטרכי גם ללמד אותי את סודות המטבח!”: אמרה הסבתא ומילותיה היו בדיוק מה שהיה נחוץ לשולינקה כדי להחזיר לה את הבטחון עצמי שאבד לה כאשר שמעה על הצלחותיה של מיכל בקירוב אביה.
“אתה נראה כל כך טוב קלאוד, אתה כל כך סמכותי, אתה מקרין חשיבות ומכובדות, אני לא יכולה להעתיק את העיניים שלי ממך! כבר הייתי מיואשת לא האמנתי שאראה אותך אי פעם בחיים! אתה לא יודע מה זה עבורי להיות ביחד אתך כאן, וביחד עם שולינקה, אין לך מושג מה שזה עושה לי! ואני לא יודעת במה זכיתי שאתה מוכן לארח אותי! היית צריך לשנוא אותי, היית צריך להתרחק ממני, ואתה מרעיף עלי אהבה, ואני לא יודעת במה זכיתי לכך?”
“כי מגיע לך מאמה, כי את אדם נפלא ונהדר. כי כל מה שעשית או יותר נכון לא עשית, היה בגלל שלא היה לך יכולת לעשות, ואני יודע זאת היטב, אני לא שומר לך כל טינה. אני יודע שאם היית יכולה לעשות משהו למעני היית עושה זאת, ומה שלא עשית עבורי גם לא היית עושה עבור עצמך! תפסיקי לחשוב על הדברים השליליים האלו, בואי נתרכז בהזדמנות שיש לנו להיות ביחד! זה כל מה שחשוב לנו עכשיו, לא נחשוב על שום דבר שיכול באיזו שהיא צורה לצער אותנו.”
“לא מגיע לי שיש לי ילדים מסורים, אתה ורוברטו כל כך טובים אלי, לא יודעת במה זכיתי לילדים נפלאים שכאלו! קלאוד, אני לא יכולה להאמין שאחרי שנים בכלא, יצאת כפי שיצאת. לילות שלמים הייתי שוכבת ובוכה, ורואה אותך לפני עיני, רואה אותך קמל, רואה אותך הופך להיות צל אדם, רואה אותך מאבד מהאצילות שלך, רואה אותך סובל, וחשבתי שאני משתגעת מדאגה ומצער, והנה אתה לפני כאן נסיך אמיתי, גם אם היית מבלה את כל שנותיך האחרונות בבית המלוכה לא היית יכול להיות אצילי יותר ממה שהינך. איך עשית את זה, בני, איך אתה כל כך מושלם על אף כל מה שעברת?”
“זה בגלל שיש לי את הגנים שלך, בשל אופיי הדומה לשלך!” אמר קלאוד.
הייתי רוצה להאמין שאכן אופייך לא הושפע מאף אחד אחר...” וברור היה שהיא מתכוונת לאביו. אמרה אמו. וקלאוד ורוברטו ידעו שאמירה כזו מפיה גם מוכיחה על אומץ שהיא קבלה, כי במשך שנים גם מאחורי גבו היא לא העזה לדבר בגנותו מרוב פחד.
