משלוח חינם בקניה מעל 500 ש"ח

תקציר

הכרנו את שולינקה בשני החלקים הראשונים של הסדרה. שולינקה ילדה קטנה של אמא, בה פגשנו לראשונה את שולינקה שהתיימתה מאמה, וגדלה בבית משפחה אומנת כאשר עוברים עליה הרפתקאות ותהפוכות שונות. ובעיקר מככבים שם הקלטות שאמה המנוחה הכינה לה כדי להכינה לכל שלב בחייה.

בספר השני היא מגלה שיש לה אבא, שהיא חשבה שהוא אינו יהודי אך גילתה שהוא יהודי. הוא היה במאסר ממושך על מנת להציל את חייה.  שולינקה מצליחה להציל אותו מהמאסר, אבל היא לא מצליחה להחזיר אותו בתשובה, היא אף חבה קשיים רבים בלימודיה בסמינר בצרפת.



פרק ג'

למחרת קפצה שולמית מהמיטה מוקדם בבוקר, מיד כאשר עזב אביה את הבית בדרכו לעבודה.  היא הייתה בציפיה לקראת הפתעת אביה. לאחר התפילה וארוחת בוקר חפוזה  היא החליטה להתחיל לסדר את שני חדרי השינה. היא החליפה מצעים, איווררה את מצעי המיטה, נגבה היטב את הרצפה, ותלתה את כל הבגדים בארונות. היא גם הפעילה את מכונת הכביסה וגיהצה היטב את החולצות של אביה. היא עמלה לגהץ את הצווארונים שיהיו כמו חדשים ומעומלנים, שידעו להם שם בבית חולים שהרופא הוא אדם חשוב, שהוא מטופח, ולא ידמה כאסיר לשעבר, אלא כאדם חשוב ביותר.
לאחר מכן היא הסירה את האבק בסלון על אף שהיה מסודר ונקי. במטבח היא בישלה ירקות ובשר, היא שמה הרבה עשבי תיבול, שיהיה טעים. היא החליטה גם להכין כרוב ממולא עם בשר טחון, היא ידעה עד כמה אבא שלה אוהב את המאכל הזה. אמנם היא לא היתה מומחית ולא פעם הכרוב היה נפתח והבשר נשפך החוצה, אבל אביה תמיד החמיא לה על  האוכל ואמר שכלל אין זה מפריע לו שהבשר נוטש את עלה הכרוב, הוא לא משחק אתו במחבואים, ומה רע בבשר שנמצא בתוך רוטב? היום החליטה שולמית להכין אותם בזהירות כדי שהם לא יפתחו והבשר לא יברח. היא פשוט תתקע קסמי שיניים בכל עלה כרוב ממלוא, כדי שלא יפתח נדמה לה שכך חנה מכינה אותו, או אולי זו אמא בודנר, היא כבר לא זוכרת, אבל היא בטוחה שראתה מישהו שכך מכין כרוב ממולא.
אצל אמא בודנר הכרוב היה יוצא מושלם. מעולם לא עלה בדעתה ללמוד ממנה כיצד לעשות זאת. חבל שלא טרחה להיות שם יותר במטבח זה היה עוזר לה היום.
היא גם נזכרה לפתע שאמא בודנר היתה מבשלת את הכרוב בסיר שטוח, רק ב’קומה’ אחת, עכשיו היא הבינה שכך יש יותר סיכוי שהכרוב יישאר במקומו והבשר לא ישוט במים.
שעה ארוכה מאד היא עמלה בהכנת הכרוב, וקיוותה בכל ליבה שהתוצאה תשביע רצון.
מתוך פרץ של רצון טוב היא גם אפתה עוגה בחושה, כל מה שנותר היה לנקות את המטבח וזאת היא עשתה עם הרבה מרץ. היא גם ניקתה היטב את הכיריים ואפילו רוקנה את המקרר ועשתה בו סדר וניקיון. 
כשאביה חזר הביתה בערב היה מטופח כולו, וריח התבשילים מילא את האוויר.
“שולינקה! כשאת כאן הבית ארמון ממש! ואת מזכירה לי את הימים הטובים ביותר בחיי!” ולא קשה היה לנחש לאילו ימים הוא מתכוון, לאותם ימים נפלאים בהם הוא חי בדירה עם גלוריה, אמה של שולמית ועם שולמית התינוקת. זו היתה יכולה להיות המחמאה הנפלאה ביותר לשולמית. היא עצמה בקושי זכרה את אמה, אבל מתוך הסיפורים ששמעה עליה, מתוך הקלטות הרבות שהשאירה לה אמה המנוחה, והיא שמעה אותן ללא הרף, היא חלמה ללכת בדרכיה ולהיות דומה לה. האופי שלהם היה שונה. שולמית היתה סוערת באופייה, נחרצת, ישירה, מנסה להסתיר את הרגשות ואת החלק הפגיע, היו לה אפילו תכונות גבריות במובנים מסוימים, במיוחד באומץ הלב שלה, אבל היא ידעה שבתוכה מתחבאת גם הדמות של אמה, זו השברירית והמנומסת, המרחפת הרכה והאוהבת את האומנות, זו המתעמקת בפרטים, וזו הנהנית מיפי הבריאה.
אביה החזיק חבילה ביד, שולמית רצתה לקפוץ ולקחת אותה, אבל היא בלמה את סקרנותה בגבורה, נותנת לאביה את ההזדמנות לתת לה את המתנה על פי דרכו.
והוא, פשוט הניח את הקופסא על הספה ולא אמר מילה. אוי, הוא חושב ששולמית שכחה? לא יתכן, הוא יודע שהיא לא תשכח דבר שכזה. 
הם נכנסו לאכול במטבח, שולמית בגאווה הגישה ממעשה ידיה, ולאושרה הכרוב אכן לא התפרק, והוא ממש הזכיר בצורתו את הכרוב המבושל של אמא בודנר. 
“שולינקה את יותר מדי מפנקת אותי, את מכינה לי מעדני גן עדן בכל יום, כאילו ויש לנו כאן מסיבה!”
רק לאחר שהם סיימו לנקות את המטבח ולהחזיר כל דבר למקומו הם עברו לשבת בסלון. ואז הוא ניגש לספה והרים את הקופסא, ובקידה מסר אותה לשולמית. וזו שכבר לא יכולה היתה לכבוש יותר את סקרנותה פתחה את החבילה, וקריאת התפעלות בקעה מקולה: “ווא!, זה מחשב נייד!” אביה ידע עד כמה היא רוצה מחשב, והנה הוא קנה לה מחשב נייד!
“זה לא סתם מחשב” הוא אמר לה בקריצה. “זה מחשב חבר! את לוקחת אותו לבית הספר, את נמצאת אתו בשיעורים ובהפסקות, את משוחחת אתו, שומעת אותו, כותבת עליו את השיעורים. כן, ביחד אתו כבר לא תרגישי כל כך בודדה בבית הספר. הוא ילווה אותך בזמן הלימודים ואני אהיה אתך אחרי הלימודים. וככה שלושתנו ביחד, את, אני והמחשב נפתור את כל הבעיות שלך!”
שולמית כל כך שמחה עם המתנה שהיא אפילו לא טרחה לדחות את דברי אביה, וכך הוחלט שלמחרת היא תגיע ללימודים ביחד עם המחשב שלה.  אביה כנראה הבין אותה יותר ממה שהיא הבינה את עצמה, הוא ידע שהיא זקוקה לסולם גבוה מאד כדי לרדת מצמרת העץ שעליה טיפסה.
אביה גם קנה לה תוכנות מגוונות והתקין לה אותן על המחשב.  היא היתה נרגשת כולה. גרפיקה משכה אותה והתוכנות המשוכללות ממש מתאימות לה. היא יודעת קצת להפעיל את המחשב, בבית הספר יש חוגים, עד עתה היא לא נרשמה לחוג מחשבים כי לא היה לה מחשב, עתה שיש לה את המחשב המשוכלל עם התוכנות היא מיד תירשם לכל החוגים למחשבים. להשתמש בתוכנת וורד היא יודעת, ואביה אף קנה לה תוכנה ללימודי הקלדה עיוורת, את זה היא תוכל לעשות בעצמה, היא תקדיש לכך שעות בכל יום עד שתקליד במהירות כמו המזכירה של בית הספר.
למחרת מוקדם בבוקר יצאה שולמית ללימודים, וכאשר היא החזיקה את המחשב ביד, נראה היה שהוא נוסך בה בטחון, היא אכן לא הרגישה שהיא מגיעה לבד לבית הספר. היא קצת חששה להגיע לשום, מה תהיינה התגובות של הבנות? של המורות? ואולי יזרקו לה הערות עוקצניות, פוגעניות? היא הרגישה חשופה, ככה לבד, להיכנס לשטח לא ידידותי. היא אזרה את כל האומץ שהיה לה, ועלתה במעלה המדרגות. לשמחתה מלבד הנהוני ראש לשלום, אף אחד לא אמר כל הערה. 
“מעניין, אם הכינו אותם לכך?” חשבה שולמית שלא הייתה טפשה כלל וכלל.
כאשר חזר קלאוד בערב הביתה, לא חיכתה לו ארוחת גורמה על השולחן, וגם הבית לא הבהיק. לעומת זאת נראה היה שהפנים של שולמית זרחו. קל היה להבחין שגזירת הבדידות ששולמית גזרה על עצמה הייתה קשה ביותר עליה, והיא הייתה זקוקה כמו אוויר לנשימה לראות אנשים במשך היום. .
“המחשב הזה הוא נפלא ממש! הוא בקושי שוקל, כאשר אני נושאת אותו על הכתפיים הוא קל יותר מאשר התיק שלי. המסך הוא גדול יחסית ומאד ברור, והוא עובד מאד מהר. אני עדיין לא רגילה להקליד, וזה הולך לי די לאט, אבל אני אתאמן, ואין לי ספק שתיכף אהיה הרבה יותר מיומנת. תודה על המתנה, היא פשוט נפלאה היה לי לסכם את כל השיעורים עליו. זה היה נפלא.”
שולמית לא טרחה לספר לאביה מה היה בבית הספר עם החברות, והוא לא שאל אותה, הוא ידע שכאשר היא תרצה לספר לו היא תעשה את זה בעצמה, הוא היה מלא סיפוק שהוא קלע למטרה עם המתנה, ואכן המחשב השיג את היעד שלו, והבת חזרה ללימודים. 
“יש לי המון שעורים להכין.” סיפרה שולמית לאביה, כאילו וזה מנהגה יום יום ללכת ללימודים ולהכין שיעורים, כאילו ולא כפתה על עצמה חופשה של למעלה מחודש ימים בבית. ככה, מיד היא החליקה לתוך המסגרת, מספרת על השיעורים שיש לה להכין.
“ אני צריכה לכתוב סיפור באנגלית ואני שוברת את השיניים, אתה יודע שאני לא שולטת היטב באנגלית! אני רוצה שתעזור לי בזה, ויש לי גם כמה תרגילים מעצבנים באלגברה שלא יזיק אם תראה מה שקורה שם.”
“האנגלית שלי לא מי יודע מה, אבל ביחד ודאי נצליח!” אמר קלאוד שהשפה בה שוחח עם שולמית הייתה צרפתית.
“חבל שמאמי לא הכינה לי גם קלטות ללימוד האנגלית, כי אז הייתי שולטת בשפה הזו!” אמרה שולמית.
“את יודעת מה” אמר אביה “יש לי רעיון, אולי נעשה לנו מנהג בכל יום במשך שעה לשוחח בינינו רק באנגלית, כך נוכל שנינו להשתלם בשפה הזו, גם אני הייתי רוצה לרכוש יותר מיומנות בשפה, וזו דרך מצוינת להצליח. הנה, נתחיל מעכשיו, נשוחח באנגלית במשך שעה.”
“אני לא יודעת אם זה רעיון טוב,” אמרה שולמית, “יש לנו כל כך מעט זמן להיות ביחד, ואני נהנית מכל דקה, ואם נבזבז שלמה על שיחות באנגלית זה יהיה חבל על הזמן,  אני ארגיש שאנחנו בעצם מציגים אחד לשני, ולא נוכל לשוחח בחופשיות וזה ממש יהיה לי חבל.”
“מה נושא הסיפור שעליו אתן צריכות לכתוב?” בקש אביה לדעת.
“אנחנו צריכות לכתוב סיפור בן אלף מילים ובו לתאר קונפליקט בתוך המשפחה, אנו יכולים לבחור את הגיבורים, זה יכול להיות בין אחים, בין ההורים לילדים, בין ההורים לבין עצמם, לא משנה מה.”
“אלף מילים? זהו סיפור קצר ביותר, בערך שני עמודים מוקלדים. ועל מה את היית רוצה לספר?” בקש אביה לדעת.
“אין לי מושג, והייתי רוצה לכתוב משהו מקורי, לא סתם תאור באנלי של חיכוך.”
“אם את רוצה שהספור יהיה טוב, את צריכה לכתוב על משהו שאת ממש מתחברת אליו,” נתן לה אביה רעיון.
לשולמית היה רעיון על מה לכתוב, אבל היא ידעה שהיא לא תעשה זאת. זה יפגע באביה, וגם יחשוף את רגשותיה יתר על המידה לפני חברותיה, היא יכולה היתה לכתוב על הקונפליקט שיש לה עם אביה, על בת שומרת תורה ומצוות הגדלה ביחד עם אב אהוב שאינו מקיים מצוות. כן, יש לה הרבה מה לכתוב על הקונפליקט הזה, הוא קונפליקט עם כל כך הרבה אספקטים, ויש בו את כל המוטיבים להיות סיפור מעניין. אבל היא לא תעשה זאת, היא לא תכתוב על יתומה. 
היא גם לא תכתוב על אמא שנתקה קשרים עם בנה כי היא חוששת מבעלה העריץ. היא לעולם לא תתן אור לרגשות הקמוסים שלו במיוחד הנושא הזה, ובמיוחד לא בכיתה שבה נמצאות חברותיה שפגעו בה כה קשות על כך שאביה אינו שומר תורה ומצוות! 
היא יכולה גם לכתוב על קונפליקט של ילדה הגדלה אצל משפחה אומנת, גם זה נושא שמאד קרוב אליה, אבל גם על כך היא לא תכתוב, הנושא מדי סבוך בתוך נשמתה, ועדיין אין לה את הפרספקטיבה והיכולת לנתח את הרגשות שלה בכל מה שקשור לנושא זה.  
לא פעם היא מנסה בינה לבין עצמה להחליט מה היו העובדות האמיתיות ומה היא דמיינה, ומה היה שייך לחלק הרגשי שבה שאולי חסם את האור של העובדות מלהפציע. אולי הזכרונות גם מושפעות מהמשקפיים שהיא הרכיבה, בשלב זה קשה היה לה לתת הגדרות מדויקות לתחושות שלה שהיו מעורבלות בתוכה, ואת הנושא הזה היא בוודאי תניח לעת עתה.
כן, שולמית הגיעה למסקנה, חייה מלאים בקונפליקטים, היא מסובבת בחיי משפחה אשר הקונפליקטים הם חלק בלתי נפרד מההווייה שלהם, היא יכולה לתאר אותם בצורה חיה ועוצמתית שתרגש כל מי שיקרא אותם אבל היא לא תעשה זאת.
“במה את מהרהרת, כדור אש שלי?” שאל אביה בחיוך, “כשאני רואה אותך לועסת כך את העט שלך, אני יודע שאת נמצאת במקום רחוק מאד ממני,” הוא אמר את המשפט בצרפתית ולא באנגלית, גם הוא חש שיש דברים שהוא צריך לומר בשפה הקרובה אליו.
“אני אף פעם לא רחוקה ממך פאפה,” אמרה שולמית בטון מאד רציני כשהיא מייחסת הרבה משמעות לכל מילה.
“אני יודע,” אמר קלאוד, “אבל בכל אופן לאן נדדת במחשבותיך?”
“עוררת בי את המחשבה על כל הקונפליקטים שחיי מלאים בהם,  אבל אני לא מעונינת לחשוף אותם בבית הספר.”
“מדוע את חוששת מחשיפה?” בקש אביה לדעת.
“זה ברור, לא? אין לי כל צורך לתת לחברות היקרות שלי חומר כדי שתוכלנה ללגלג עלי ואני בהחלט לא מעונינת לתת להם עוד חומר שיכול לשמש כבומרנג נגדי ביום מן הימים,” אמרה שולמית.
“אני בהחלט מבין אותך, אבל אני רוצה לומר לך שהעוצמה שלנו תלויה ביכולת שלנו לקבל את עצמינו כמכלול, מבלי להתיחס לתגובות החברה. כשאנחנו מרגישים בטוחים עם מי שאנחנו ומה שאנחנו, נקרין זאת גם לסובבים אותנו והם ילמדו להעריך אותנו על מה שאנו. 
אנחנו לא צריכים למדוד את הערך של עצמינו על פי מה שהחברה חושבת עלינו, הערך שלנו הוא אמיתי ועומד בפני עצמו בין אם החברה תעריך אותנו ובין אם היא לא תעריך אותנו. הדברים נכונים גם בהיפוכם. ישנם כאלו שהחברה מעריכה אותם אבל בעצם אין על מה, והעובדה שהם זוכים לתהילה לא אומרת שאכן יש להם משקל סגולי אמיתי. 
“האופי של כל אחד מאתנו הוא אמיתי והוא ערכי, ומקסימום חוות דעת הסביבה יכולה לתת לנו אינדיקציה כדי לבחון את עצמינו לבחון את מעשינו באופן אוביקטיבי אבל ממש לא כדי לגרום לנו להיות או לחדול” אמר קלאוד.
שולמית לא קבלה את כל דבריו, “אני מסכימה אתך שהערך שלנו הוא דבר שעומד בפני עצמו, ולא תלוי במה שהחברה חושבת, אבל זאת לא סבה  סיבה לחשוף את כל צפונות לבי לפני זרים, מדוע שאעשה זאת? מה רע בכך שיש לי פינות פרטיות שהם שלי בלבד לשם אני לא מכניסה כל אחד, והן מיוחדת רק עבור אלו שקרובים אלי באמת? אני בכלל לא מעוניינת לפתוח את לי בפני חברותי היקרות, ואין בי כל רצון  להתקרב אליהן יתר על המידה.”
“את בהחלט צודקת שמותר לנו ואף רצוי שתהיה לנו פרטיות רגשית, אבל לא טוב כאשר הסבה למופנות היא חוסר בטחון עצמי, חוסר קבלה של המצב שבו אנו נמצאים.” אמר אביה.
“ואני חושבת שבלי כל קשר לכלום, לא צריכים לדבר ולספר כל דבר, לא כל רגש שיש לאדם הוא צריך לתת לו פומביות! לא כל דבר צריך לצאת עם כרזות ועם סיסמאות. אני חושבת שחילוקי הדעות שלנו, נובעים מהמנטליות שלנו. התרבות של מי שמגיע מהעולם הגדול היא לפתוח את הכל לרווחה, על הכל כותבים סיפורים, ושירים, ומשתפים את כל העולם בדברים הכי אישיים. להפך, יש לך זמרים שדווקא יכתבו שירים על נקודות התורפה שלהם, וכך הם נישאים על גלי אהדה. כמה שיותר אישי יותר פיקנטי.
"אבל מהמקום שאני הגעתי ממנו, לא כל דבר תולים על פוסטרים בלי קשר לפירסום של הדברים, אפילו כך בחיי היום יום, אנשים לא מדברים ולא פותחים את צפונות לבם, הרבה יותר נשאר בפנים.
“נו ואת חושבת שזה טוב?” שאל פאפה
“לא יודעת אם זה טוב או לא, יודעת שזה שונה, אני חושבת שצריכים לשאול מי שיותר מבין בדברים האלו ממני, אולי אם היית שואל את המורה שלי לספרות בסמינר היא הייתה יכולה לספר לך על זה יותר.
"ובספרות שאת למדת, האם אנשים לא נחשפו שם?" שאל.
"קשה לי לדעת, כי אני יודעת רק מה שהם כתבו ולא מה שהם לא כתוב, למשל סיפורים על השואה, יש כל כך הרבה פרטים שם, אבל אני בטוחה שישנם הרבה דברים שלא כותבים.
"למשל אתן לך דוגמא כל מי שניצל מספר על הטרגדיה הנוראה שכולם הושמדו, כל המשפחה, כל הקרובים כל העיירה, כל החברים, עוד לא מצאתי אפילו ספר אחד שסיפר על סכסוכים שהיו בתוך המשפחה לפני השואה, לא שמעתי מישהו שיספר על שכן שעשה להם צרות, לא קראתי על איזה מנובל שהציק לאחרים והזיק להם, ואף אחד לא הצטער על מותו. 
"לא שמעתי על הקנאה בתוך המשפחה, מעולם לא שמעתי על מריבות בין הילדים, על אפליה של אחד ההורים כלפי ילד מסוים, כלום, אז אולי זה כך בגלל שלא רצו בכוונה להעלות את הדברים האלו כי חשבו שזה לא כבוד לכל הקורבנות, או שאנשים לא רצו להחשף, הם היו מוכנים לכתוב על הטרגדיה, אבל לא לחשוף את מה שקדם לה. הדברים האישיים הפכו לשקופים ליד המעשים המפלצתיים והבלתי ניתנים להבנה של הנאצים, ואולי לכן את כל הדברים הללו לא מספרים, רק מדברים על הטרגדיה הנוראית, שהיא באמת הייתה בלי נתנת לתפיסה בשכל אנוש, אין מילה שיכולה לתאר אותה, ויש כאלו שיאמרו שצרה שכזו מוחקת את הכל, כמו אם אדם רצח את חברו לא יספרו שקודם הוא עשה לו גם סריטה ביד, כי המעשה החמור כל כך מוחק את הדברים הקטנים.
"אולי זה לא נכתב בגלל שסוג האנשים הללו היו דומים באופיים, למקום שאני גדלתי בו, שלא בונים בית עם דלתות זכוכית, אבל אתה צודק שדווקא האנקדוטות הללו גורמים לנו להתחבר לסיפור. זה כאילו והסופר שם פרוג’קטור על פינות מסוימות שאותם הוא רוצה לתאר.
“את פילוסופית לא קטנה, נסיכה שלי,” חייך פאפה, “מי היה חושב שראש האש הזה מעמיק כל כך לחשוב.”
“אתה יודע כמה שעות הייתי מבלה במרפסת, מסתכלת על הכוכבים וחושבת וחושבת וחושבת, המחשבות שלי היו החברות הכי טובות שלי,” אמרתי.
“נו... אז את רואה הרווחת מזה, הצלחת להגדיל את הראש שלך, לראות דברים בצורה מעמיקה, זו בהחלט מתנה שקבלת. ואת יודעת מה שולינקה, אולי תכתבי על קונפליקט של אדם עם עצמו, סך הכל האדם הוא גם המשפחה של עצמו, כך שהקונפליקט הפנימי שלו יכול להיחשב כקונפליקט בתוך המשפחה, וזה ודאי יהיה רעיון מקורי.”
“נשמע רעיון לא רע” התהרהרה שולמית, “וזאת בתנאי שאוכל לכתוב זאת בלי לחשוף מדי את עצמי. בוא נשב על זה ביחד.”
“ביחד? חשבתי שזה קונפליקט שלך עם עצמך, איך אני נכנס לתמונה,” צחק פאפה.
“בכל מה ששיך לי אתה בתמונה, לגמרי בפנים,” אמרה שולינקה ברצינות תהומית.
לנתח דברים עם פאפה הייתה חוויה אדירה לשולינקה, הוא חשב על כל כך הרבה זוויות שכלל לא עלות בדעתה.
“מאיפה אתה למדת ככה להקיף ולהבין כל דבר,” היא תהתה
“מה את חושבת נסיכה, שהיו חסרות לי שעות כדי לחשוב בשנים הארוכות שלי! כאשר נמצאים בתור החור השחור אפשר לאמן את הראיה.
את יודעת שאם תסתכלי על אישון של אדם בלילה תראי שהוא גדול הרבה יותר מאשר ביום, כי העין יש לה רגישות מיוחדת לקלוט אור, וכאשר חשוך, היא מנסה לקלוט כל בדל אור שמגיע אליה מכל מקור שהוא, ולכן האישון מתרחב, הוא עושה שימוש בכל הרגישות שלו כדי לקלוט אור.
כך גם האדם, כשהוא נמצא בחושך, כשהוא נמצא בצרות, לפתע הוא מקבל כל מיני חיישנים כל מיני רגישויות כדי למצא כל בדל של אור, כדי לנסות לראות מעבר לחשיכה שבה הוא נמצא.



logo בניית אתרים