פרק י'
16/06/21
“ואוו! שולינקה! זה מקסים!” התמוגג קלאוד לאחר שקרא את שלושת הפרקים שכתבה שולינקה בספרה ‘בין שני בתים’.
“יש לך כשרון כתיבה נפלא. אני ממש במתח כדי לדעת את ההמשך של הסיפור. מה קרה בסוף? ההורים התגרשו? איזה תפנית קרתה בחייהם?”
“אוי פאה! אתה לא ממש רוצה שאני אתן לך ספוילרים,” התחנחנה שולינקה.
“בוודאי שלו, המתח הזה נותן עניין בחיים, אמתין בסבלנות עד שתפרשי לפני פרק אחר פרק שיכתב, את כותבת עם כל כך הרבה כשרון. אהבתי איך ששילבת בפרק הראשון את העובדה שהחברות לא עמדו לצידה כאשר קלרה פגעה בה. הצלחת כל כך טוב להעביר את התחשובות שלך כאשר החברות שלך לא עמדו לצידך.
“אהבתי גם כיצד בנית את קלרה. את עשית ממנה דמות טרגית ממש!”
“אתה רואה בה דמות טראגית??? אני רואה בה דמות מעצבנית, שכל מהותה זה רק לעשות צרות לאנשים. אוף... זה מראה שאני לא יודעת לכתוב, אני כל כך לא סובלת אותה, ואני רואה שלא הצלחתי להעביר לקוראים את מה שאני מרגישה, להפך, אתה רואה אותה כדמות טרגית!”
“זה דווקא סימן של הצלחה גדולה! הצלחת לתת לכתיבה שלך חיים משל עצמה, מעבר למילים. אני רואה בקלרה המון טרגיות. שימי לב, לא חסר לה כסף, יש מי שדואג לקנות לה בגדים, ולתת לה שפע, אבל חסר לה אהבה. למרות כל הבגדים היפים שלה, היא נראית מרושלת, וזאת למה? הבגדים חדשים ויפים, ונקיים ומסודרים? כי מי שחסר אהבה - משדר מסכנות. מעניין מה קורה שם בחיים של קלרה, מי מרעיף עליה כספים ומדוע אין לה אהבה. זה כל כך זועק שהיא מנסה למשוך תשומת לב, שהיא מנסה שיכירו בה ובהיותה, והיא עושה זאת בדרך שלילית, העיקר שישמעו אותה. למרות שיש לה את החבל שלה, שהוא מסמל את העובדה שהיא יכולה לקנות איזה שהוא מעמד בחברה על ידי כסף, למרות זאת, היא ילדה לא אהודה, והמעשים שלה רק גורמים לה להיות שנואה יותר ויותר.
“יש בה חוזק, שגורם לאנשים לפחוד ממנה, אבל הם נמשכים אליה בגלל היכולות הכספיות שלה. אבל החסר שלה באהבה, בנפש קרובה הוא כל כך עצום אצלה, ששום דבר לא ממלא את החלל הזה!”
“פאפא, אתה מצליח לשתול בספר שלי נקודות שבכלל לא חשבתי עליהם!” התפעלה שולינקה. “אני ראיתי בקלרה דמות קלאסית של מישהו דביק, מחפש להעליב ולעשות צרות, אחת כזו שרוצים להתרחק מחברתה, ואתה הצלחת לשתול מוטיבים נסתרים בין המילים שאמרתי!”
“את רואה, כדור אש שלי, זה בגלל שאת יוצרת עולם כל כך קסום, ולמילים שלך יש כל כך הרבה משמעויות שאפשר לצלול פנימה ולדוג משם דגים שונים.
“אהבתי שיצרת תאומות זהות בצורה חיצונית אבל שונות בזהות שלהם. אבל בתחילה, נראה היה שהטקסט שאת מכניסה בפי אחת, שייך יותר לאופי של השניה. אמנם הסברת זאת פעם, וזה נכון, שבשעת לחץ ומתח נוראי, אדם יכול להתנהג אחרת מכפי שהאופי הטבעי שלו, אבל לי זה בכל אופן היה נראה שאת עצמך בלבלת בינהן!”
“איך אתה מנחש? בתחילה כשכתבתי עליהן בכלל לא נתתי לאף אחת מהן אופי, רק כתבתי את הסיפור. לאחר מכן התחלתי לשתול את האופי, ואתה צודק לפעמים גם אני בתחילה התבלבלתי מי זו מי, אז אני אצטרך לתקן את זה.”
“כן הסופרת שולינקה. האמירות של הגבורים בדרך כלל משקפות את המהות שלהן, וטוב עשית שלא כתבת בתום כל שיחה מי אמרה מה, שכן הטקסט צריך להיות ברור בפני עצמו, אבל ככה זה בכתיבה, יש כל כך הרבה טיוטות, את רק בתחילת הדרך, ואני חושבת שעשית עבודה נפלאה!”
שולינקה זרחה, היא ידעה שאביה אינו מחמיאה לה סתם כך. הוא קטל את הכתיבה שלה כאשר זו לא נראתה לו. הוא לא הסס לבקר אותה כאשר כתבה והכתיבה לא נראתה לו, הוא אמר לה זאת. הוא זה שהנחה אותה כיצד לכתוב, היא כל כך קשורה לאמילי ובטי שממש קשה לה להפסיק לכתוב עליהן. בכל מקום שהיא נמצאת הן מלוות אותה, והיא פשוט רואה את החיים שלהן כמו סרט נע לפניה, והיא מרגישה שהיא חייבת להעלות את הדברים על הכתב לפני שתשכח אותם.
שולינקה כל כך הייתה עסוקה עם הסיפור שלה, ועם הרצון לשמוע את חוות דעת אביה עליו, שהיא אפילו לא שמה לב שקלאוד הגיעה מוקדם מהרגיל, ובידו הייתה חבילה עטופה בנייר מתנה.
“מה זה?” היא נזכרה סוף סוף לשאול. “מה יש לך ביד?”
“מתנה עבורך,” השיב קלאוד וחיוך שובב רצד בעיניו. “את הכנת לי הפתעה, מתנה של תחילת הסיפור הפלא שלך, וגם אני הכנתי לך הפתעה!
“מהו האירוע שבגינו מגיעה לי מתנה?” שאלה שולינקה בקול מתפנק, “והרי לא מזמן קנית לי מחשב נייד!”.
“כל יום אתך הוא חגיגה, וכל יום שאנו ביחד זהו אירוע!” השיב קלאוד.
“אז אולי בעצם מגיעה לי מתנה כל יום” מהרה שולינקה לתבוע.
“על זה שמגיע לך בכלל אין ספק בדבר, לך מגיע הכל, וכמה שאני אתן לך לא ימלא אחר מה שאני חייב לך, כל יום שאני אתך ממלא אותי באור ובשמחה שאי אפשר כלל לתאר, גם אילו הייתי קונה לך יום יום יהלום בגודל של ביצת תרנגולת, עדיין זה לא היה מבטא כמה שמגיע לך, אז רק הבאתי לך פרור קטן!” אמר קלאוד והגיש לה את החבילה.
שולינקה לעולם לא רוותה לשמוע את שיר ההלל עליה מאביה, והוא עשה זאת לעיתים תכופות מאד, כשהיה אומר לה כמה היא נפלאה ויחידה במינה היא הייתה רווה אושר. למרות החודשים שחלפו, היא לא לגמרי התרגלה למציאות החדשה, מציאות שיש לה אבא, ולא סתם אבא, אלא אבא יהודי! אבא שאוהב אותה הכי בעולם, אין מתחרים על האהבה שלו אליה. הוא מכיר אותה, ואוהב אותה בדיוק כמות שהיא, והוא מוציא ממנה את הפוטנציאל הטוב ביותר שיש בה, עבורו היא מוכנה לעשות הכל, ולעולם לא יעלה בדעה לעשות מעשה שעלול שלא למצא חן בעיניו.
שולינקה התרגשה מהמתנה, היא מהרה לקרוע את האריזה, וקריאת התפעלות נמלטה מפיה כשראתה את תוכנה, צעיף יפיפה מצמר אנגורה עם כפפות תואמות.
“פאפה זה מקסים! כמה מושלם! זה כל כך נעים למגע, ממש מה שאני צריכה!” שולינקה נעמדה ליד המראה, לובשת את השל והכפפות, מסתכלת לכל הכיוונים, “איזה טעם נפלא יש לך, פאפה! זה פשוט מושלם, וכמה נעים ללבוש, כמה נעים על הגוף!”
קלאוד החזיק בידו שקית נילון, ושולינקה מהרה לבדוק את תוכנה, היא מצאה שם מגוון של פירות אקזוטיים: מנגו, קיווי, רמון, תותי יער, אננס טרי, תפוזים.
“לא טו’ בשבט היום, ואלו לא פרות ארץ ישראל?” שאלה קבעה שולינקה.
“בואי נקלף את הפירות ונמהר לפארק,” אמר קלאוד במרץ נעורים, “אם לא נתעכב נוכל עוד להספיק לראות את השקיעה. ישנה פינה אחת שממנה אפשר להשקיף היטב על השקיעה המדהימה, עדיין לא יצא לי ללכת אתך לשם, מאמי ואני היינו מרבים לבקר במקום קסום זה, מתפעלים כל פעם מחדש מהיופי.”
“ומה עם הארוחה שהכנתי?” שאלה שולינקה.
“אני לא מוותר על ארוחת הגורמה שלך, שולינקה יקירתי! אבל נאכל אותה כאשר נחזור. אין משהו שמתאים יותר לאכילה עם שקיעה מאשר פירות נפלאים ואקזוטיים. נכין לנו את הפירות, נראה את השקיעה ואחר כך נחזור הביתה לארוחה המרכזית שהכנת עבורי. עלינו למהר כדי לא לאחר. אני שמחתי כל כך שיכולתי להשתחרר מוקדם היום, כי בכל יום כשאני מגיע זה כבר אחרי השקיעה. “
שולינקה וקלאוד נגשו במרץ למלאכה, הם קלפו, חתכו וארזו את הפירות, ולאחר מכן מיהרו לצאת החוצה. שולינקה התעטפה בצעיף החדש, ולבשה את הכפפות. היא בחנה את עצמה במראה והיתה מאד מרוצה ממה שראתה שם. קלאוד הוביל את שולינקה ברחובות הסואנים, הוא נכנס למספר סמטאות, ולבסוף הגיעו למין גינה קטנה, ומשם למרבה הפלא אפשר ממש היה לראות את השמש השוקעת, הזוית בה עמדו וממנה צפו הייתה כזאת שהבניינים לא הסתירו את השמים. פריז צפופה, כמעט ואי אפשר לראות פיסת שמים, אך בפינה מופלאה זו אפשר היה לראות את שקיעת השמש במלואה.
שולינקה הרגישה שהיופי ממש עוצר נשימה, וכל שיכולה הייתה לומר היה “פאפה!” היא עמדה כמה רגעים ולא אמרה מילה, רק הביטה ביופי המהמם שנבט לנגד עיניה, הניגודיות של השלווה עם השמש השוקעת וההמולה של פריז היוו ניגודים שיצרו תמונה מושלמת.
“תפסנו אותה בזמן,” אמר קלאוד בשקט, כלוחש סוד. “תכף היא כבר בורחת ולא רואים כלום!”
זהו, השמש שקעה, הערב רד, והם החלו נושמים בקצב רגיל.
“איזה יופי, כמה מרהיב, כמו קסם, אי אפשר לתאר את הדבר הפנטסטי הזה, ממש לא מהעולם הזה! מי היה מאמין שפינת חלומית שכזו מסתתרת לך כאן בתוך העיר השוקקת.”
“ידעתי שתדעי להעריך את פינת החמד הזו!” לחש לה קלאוד בנימה שהבהירה עד כמה נשמות תאומות הם.
נהיה קריר, ושולינקה הדקה את השל לכתפיה.
“בירושלים יכולתי להביט בשקיעה מדי יום מהמרפסת של הבית,” התרפקה שולינקה על העבר, “אהבתי מאד את המרפסת הזו, היא הייתה מדהימה, היא הייתה מרפסת דרומית, פתוחה, ואפשר היה לראות ממנה גם את המזרח וגם את המערב כך שיכולתי לחזות גם בזריחה בשעות הבוקר וגם בשקיעה בשעות אחר הצהריים, הייתי מרבה להיות שם. דווקא כשראיתי את השמש באה או הולכת, אזי הרגשתי את הנוכחות שלה, האור אחר כך מכסה את השמש, מקור האור הוא עלום, אך כשהשמש עולה, אני מרגישה כאילו המלכה מגיעה, והיא מלווה בפמליה שלמה, אשר אט אט מתפזרת על פני השמש.
“כאשר השמש שוקעת, אני מרגישה שהמלכה מורה לכל מערכת השמים, שהיום הסתיים. אני רואה בזריחה ובשקיעה משהו מאד עוצמתי לכל היקום. כאן בפריז חסרה לי מלכותה של השמש, מי חלם שכאן בפריז הסואנת תהיה פינה קסומה שכזו! אבל פאפה, מנין ידעת שאני כל כך אוהבת לראות את השמש שוקעת, מנין לך זאת?” שאלה שולינקה. אורות הפנסים האירו את המקום ורוח אחרת הייתה בו.
“שולינקה שלי, וכיצד לא אדע זאת, ואת בת שלי ושל אמך, אשר עשינו לנו להרגל לפחות פעם בשבוע לבוא לפינה זו ולראות את השמש? ומה גם שאת כדור אש שלי, מזכירה לי את כדור השמש! את מאירה ואת מחממת, ואת שולחת קרניים למרחוק, ויש בך פסיפס עצום של צבעים!”
“אתה יודע פאפה? אתה מסוגל לדבר בשבחי ובכל פעם למצא הגדרות חדשות!”
“כי יש בך כל כך הרבה, ואת מלאה בגוונים ובתכנים וביכולות, כן שולינקה, את מלאה הפתעות ותמיד טוב להיות אתך ולשוחח אתך.”
“בואי נשב על הספסל” הציע קלאוד, ליד הספסל צמח עץ עבות, וענפיו העבותים הצלו מעל הספסל.
“אני שמה לב שאתה במצב רוח טוב במיוחד היום,” העירה שולינקה, וחשבה שאולי החוויה כאן בגן הסבה לאביה אושר כה רב, אבל היא הופתעה מתשובתו.
“נכון מאד, יש לי בשורה טובה לבשר לך,” אמר קלאוד בחיוך מאושר. “ד”ר בוריסינו- ראש המחלקה, זה שאני עובד תחתיו, לקח חופשה לששה חודשים ואני מוניתי במקומו. הייתי חייב לחגוג אתך את זה בדרך חגיגית במיוחד, ורציתי לבשר לך את זה במקום החלומי הזה, כי זה חלום שמתגשם!”
“מה?! פאפה!!! אני לא מאמינה! אתה תהיה ראש מחלקה, ממש ככה! זה אדיר! איך התאפקת ולא סיפרת לי מיד, בא לי להתחיל לשאוג ולרקוד כאן מאושר. אתה לא רק רופא אלא אתה גם ראש מחלקה! איך זה קרה? ספר לי.”
“לפני שאספר לך כיצד התרחש הנס, אני רוצה שתביני את גודל המעמד! כן, בוודאי, את מבינה שזו העלאה בדרגה להיות ראש המחלקה, אבל זה הרבה מעבר לזה. יש כל כך הרבה פלוסים למינוי הזה, ומכל צד שאני לא מסתכל עליו אני פשוט מאושר.
“ראשית לכל יש לי העלאה רצינית במשכורת, היא כמעט מכפילה את עצמה. כבר לא נצטרך להצטמצם על כל גרוש, ואני אוכל לקנות לך מערכת בגדים חדשה. אני רוצה לקנות לך מעיל עם צווארון פרווה! אולי אקנה לך גם ג’קט מפרווה, מהסוג שמאמי מאד אהבה. נוכל גם לחדש מעט את הריהוט בבית, כמובן שלא נשנה מהסגנון שלו, נשאיר בדיוק כפי שמאמי אהבה, אבל נוכל להחליף לך את המזרון למשהו נוח יותר, מגיע לך מזרון נוח במיוחד, נוכל לקנות תנור אפיה טוב יותר, אופה כל כך מצוינת כמותך צריכה תנור שיהלום את כישוריך!
“אך הרבה מעבר להרווחה הכלכלית שתהיה לנו מהמינוי, מעתה אני אחראי על המחלקה, זה נותן לי חופש פעולה להחליט מה לעשות וכיצד, זה נותן לי יכולת לבצע דברים כפי שאני מבין שהם צריכים להעשות, וזה נותן לי אפשרות לבצע כמה רפורמות נחוצות במחלקה שמזמן כבר רציתי שיתבצעו אבל ד”ר בוריסינו סרב לשמוע עליהן.
“אבל מעבר לכל, ויותר מכל דבר אחר, אולי עכשיו אוכל לגלות מה שבאמת קורה במחלקה, מה מתרחש מתחת לפני השטח. אמרתי לך שאני מרגיש שיש גחלים שרוחשות ואני לא יודע מה המקור, אני רואה סימפטומים ולא מבין את שורש המחלה, לא יודע מה קורה במחלקה בדיוק.
“בתור ראש מחלקה יתאפשר לי לבדוק את הדברים ביסודיות, לראות מה מתרחש, ובעיקר אוכל לעשות דברים בצורה שוויונית, נכונה וישרה כפי שאני מאמין שצריכים לעשות את הדברים. אני יודע שזה לא יהיה פשוט, אבל אני נחוש לנסות, לכל הפחות לתקן עיוותים.
“מעבר לזאת מבחינה אישית אני גם מרוויח הרבה מאד, שכן מעתה אני אקבל את הקרדיט על העבודה שלי, מעתה שמי יופיע באופן רשמי כאחד שמבצע את הדברים ואני לא אהיה הצל של בוריסינו. נכון שיש לי סיפוק מעצם העבודה, אבל אני רק בן אדם, וזה לא נעים כאשר מישהו אחר מקבל את הקרדיט על מה שאני עושה, ועל אף ההשקעה הגדולה שלי בחולה, הלה לא יודע מיהו זה שטרח עבורו וחושב שמי שניתח אותו הוא הממונה עליך ולא אתה. מעתה, באופן רשמי ידעו שאני מבצע את הניתוחים.
“כן, אני מודע לכך שהתמניתי רק באופן זמני, רק לחצי שנה, אבל אני לא חושב על מה שיקרה בעוד חצי שנה, אני רוצה לעשות מיני מהפך בבית החולים כאן ועכשיו, אני רוצה לתקן את הצריך תיקון, אני מרגיש מלא מרץ לקראת התפקיד. ביצוע ויישום תוכנויותי הוא עבורי אתגר גדול.” קלאוד נשמע כל כך נחוש בדעתו, הוא שידר הרבה עוצמה, שלא לעיתים תכופות יצא לשמוע אותה על ידי שולינקה. מבטו מחד היה חולמני אבל נחרץ ואסרטיבי.
“אני כל כך שמחה עבורך, מענין מדוע הוא לקח חופשה בוריסינו?”
“אני לא יודע לבטח, אומרים שהוא נוסע מחוץ למדינה. על פי שמועה אחת הבנתי שהוא נוסע להשתלם במקום אחר, הוא רוצה ללמוד שיטות חדשות של טיפול. שמועה אחרת אמרה שהוא חולה וצריך טיפולים בעצמו. איני יודע מה נכון, וזה גם לא כל כך מענין אותי. ד”ר בוריסינו אף פעם לא היה ידיד גדול שלי, הוא מנצל אותי ואת כישורי כדי לקבל קרדיט על דברים שהוא לא עשה ולא יודע לעשות, העובדה שהוא איפשר לי לעבוד בבית החולים הייתה רק מכיון שהיה זקוק לי וליכולות שלי, כדי להאדיר את שמו עם מה שאני עושה ולא מתוך כך שהיה מעונין לתת לי אפשרות לעבוד.
“בכל הזדמנות הוא הצר את צעדי, וגם עתה כאשר מינו אותי למחליף שלו הדבר נעשה נגד חוות הדעת שלו, נודע לי שהוא ממש התנגד שיציבו אותי כראש המחלקה וניסה להילחם בזה. מי שנילחם עבורי, היה סגן מנהל בית החולים – פרופסר בולוביה. הוא דפק על השולחן ודרש שאני אמונה להיות ממלא המקום, וזאת נגד דעתו של בוריסינו ועוד כמה נשמות טובות. בולוביה הוא ידיד שלי מאז שאשתו נכוותה בפנים והניתוח שלי הציל אותה והיא יצאה ללא שום צלקת. מאז אותו אירוע הוא עשה כל מה שיכול היה למעני, והוא זה שעכשיו ‘הטיל את מלוא כובד משקלו’ כדי שיקדמו אותי על אפו ועל חמתו של ד”ר בוריסינו.”
“ראית איך שגלגל מסתובב לו?” התפעלה שולינקה, “תראה איזה חיוך נותן לך אלוקים, משגיח עליך באופן פרטי ומופלא. לא היית מעלה בדעתך שהטיפול באותה בגברית בולוביה יניב כאלו תוצאות. אני זוכרת שסיפרת בשעתו שכאשר טיפלת בגברת בכלל לא ידעת מי היא. היא הובהלה לבית החולים במצב קשה, ואתה טיפלת בה. פרופ’ בולוביה כלל לא היה מודע לתאונה שקרתה לה. ורק בסוף היום לפתע הוא גילה שאשתו מאושפזת בבית החולים. הוא בא לבקר אותה מייד, ושמע בדיוק מה קרה אתה מאז שהגיעה. הוא כל כך התפעל מהיחס שנתת לה כשהיא עוד הייתה אלמונית בעיניך, וכיצד ישבת לידה במשך שעות, במטרה להקל עליה את הייסורים ולעזור לה. אז הוא גילה שאת היחס שאתה נותן לחולים אתה נותן מכל הלב מבלי כל קשר למעמד שלהם או לייחוס שלהם, היתה לו הזדמנות מכלי ראשון לראות כיצד אתה מטפל בפציינטית גם כשהייתה אנונימית, ממש משמיים! והנה עכשיו הוא זה שנלחם עבורך. שלח לחמך על פני המים כי ברוב הימים תמצאנו! עשית לו טובה בלי לדעת אפילו שאתה מיטיב לו וזה עזר לך!”
“אני לא מרגיש שעשיתי לו טובה,” אמר קלאוד ,”אני מרגיש שזו חובתי! בתור רופא אני רואה את זה כחובה שלי לדאוג לכל חולה כאילו והיה בן משפחתי. אני חושב שמי שלא עושה כן הוא בעצם מועל בתפקיד שלו! החולה הוא חסר אונים, הוא שם את כל מבטחו ברופא, ולעיתים ההבדל בתוצאה בין טיפול מסור לטיפול רשלני או אפילו לא רשלני אלא רק לא מספיק מסור, יכול להיות הבדל עצום לכל ימי חייו של המטופל. במיוחד במקצוע שלי, חולה יכול להישאר עם צלקת מכוערת על הפנים, ואינו יודע שטיפול אחראי יותר בתחילת הדרך היה משנה את הכל. אין לך מושג כיצד חייו של אדם עם פנים מצולקות משנים את כל איכות חייו. על אף שמדובר רק בדבר חיצוני שכלל לא משנה את האופי והמציאות של האדם, אנשים לוקחים זאת קשה מאד, והם מרגישים שהם בעצם שווים פחות בגלל אותה צלקת, ולכן אני מקדיש את מקסימום היכולות שלי כדי למנוע מצב שתישאר לאדם צלקת שעה שאפשר למנוע אותה במקום שהדבר יכול להימנע”
“פאפה, אני יודעת שאתה כזה. אין כמוך, אין עוד רופאים כמוך, אף אחד לא מתייחס כך לחולים!” אמרה שולינקה. “ומי כמוני יודעת כמה קשה לחיות עם צלקת. ריקי היקרה סבלה כה רבות מהצלקת הנוראית שהייתה לה על פניה. אין לי ספק שאילו אתה היית הרופא הראשון שטיפל בה, היית חוסך לה את כל שנות הסבל הללו. אין כמוך פאפה!”
“לא הייתי ממהר להכליל ולומר שאף רופא אינו כמותי, בהחלט יש עוד רופאים מסורים, וגם לא בכל מקרה אפשר למנוע את התוצאות העגומות של צלקת מכוערת” הסתייג קלאוד מדברי שולינקה, לפעמיים, להוותי, גם עם טיפול מסור ומושלם נשארות צלקות.
“ומה היה אצלך בבית הספר היום? מה התחדש?” התענין קלאוד.
“שעור אנגלית היה ממש מדהים, היום הקריאו