הדין הפלילי חלק א'
11/03/21
ראשית צריכים להבין את ההבדל בין הדין הפלילי לדין האזרחי. אני קוראת עלילות שלמות בספרים המתבססות על חוסר hsg מוחלט של הסופר על ההבדל בין הדין האזרחי לדין הפלילי.
יספרו לך על עורך הדין של הנאשם בפלילים ועל עורך הדין של קורבן העבירה - מציאות שלא קיימת! בדין הפלילי התובעת היא המדינה ולא הקורבן!
אתן את ההבדל בקיצור הנמרץ
הדין האזרחי, כשמו כן הוא, מחלוקת בין אזרחים. ראובן תובע את שמעון כי עשה תאונה והרס את המכונית. יש כאן נזק, בין גופני ובין ממוני, שאזרח אחד גרם כלפי האזרח האחר והם מביאים את דיונם או לפני בית הדין או לפני בית המשפט.
כל צד נעזר בדרך כלל בטוען רבני (בבית דין) או בעורך דין (הן בבית דין והן בבית משפט). כל צד מביא את טיעוניו, ממציא אסמכתאות שיוכיחו את טיעוניו, מביא עדים שיעידו על מה שקרה – עיקר העדות היא בחקירה הנגדית, שבה מנסה הצד השני להוכיח שהעד שקרן, וזו אגב סיטואציה מאד לא נעימה, אפילו די טאומטית וזו אכן אחת הסיבות שאשה פסולה לעדות, כדי למנוע ממנה את הסיטואציה הקשה שהיא עומדת על הדוכן והצד השני עושה הכל כדי להפיל אותה בפח ולהוכיח שדבריה אינם נכונים והיא לא אמינה, ובעצם משקרת ואין לקבל את מה שהיא אומרת..
פסק הדין הוא לעולם ממוני או שווה ממון לעולם אינו מאסר! אפשר לפסוק שהנכס שייך לראובן, ששמעון חייב ללוי מאה אלף דולר, שיהודה הזיק את יששכר בגופו ולכן צריך לשלם לו פיצוי על כך, שזבולון חייב למשפחת דן כספים היות שהרג את אביהם, אבל לעולם אין בתביעה אזרחית. לקיחת החופש של בן אדם וכליאתו, היא כלי שנמצא רק בידי המדינה, ורק כאשר היא צד למשפט היא יכולה לפסוק עונש מאסר. הרי המאסר אינו מפצה את הקורבן, אלא הוא עונש שהחברה מטילה על העבריין, שימו לב עבריין, כי בדין הפלילי יש עבריין, בדין האזרחי אין עבריין, יש תובע ויש נתבע, וגם אם התובע חייב לשלם לנתבע, עדיין הוא אינו עבריין.
תביעה אזרחית יכולה להיות בין אזרחים, או בין אזרח לרשות או רשות לאזרח, בכל מה שהוא עניין אזרחי. לדוגמא אם עירייה התרשלה ולא פנתה מזיק ואדם נפגע, הוא תובע את העירייה בתביעה אזרחית, כי המעשה שנעשה על ידי העירייה היא עוולה אזרחית, לעומת תביעה שאם האזרח רוצה לתבוע את העירייה על חוק עזר, שזה כבר לא תביעה אזרחית ועל תביעה מינהלית אנו לא דנים כרגע.
מי מנצח בתביעה אזרחית? הרי בדרך כלל הדברים אינם שחור ולבן, ואין מאה אחוז של ראיה לכאן או לכאן. על מי בעצם חל נטל ההוכחה. אם ראובן טוען ששמעון חייב לו מאה דולר, ושמעון מכחיש שאי פעם לווה מראובן כסף, מי צריך להוכיח, לשכנע, האם ראובן התובע צריך לשכנע או שמעון הנתבע?
כלל, במשפט האזרחי, נטל ההוכחה רובץ על הטוען טענה, המוציא מחברו עליו הראיה, מי שתובע, שיוכיח את תביעתו. זה הגיוני, לא יתכן שכל אדם יצטרך להוכיח שהוא אינו חייב משהו לכל העולם כולו, מי שתובע שיוכיח שחייבים לו.
ומכיון שלא תמיד הדברים ברורים אזי במשפט קיים המושג של 'מאזן ההסתברויות' דבריו של מי משכנעים יותר, ובכמה הוא צריך לשכנע יותר? מספיק 51%, אבל המטוטלת הזו היא כל כך גמישה, וכי באיזה משקל נוכל לשקול אם המאזן הוא 51% או 50%, וההבדל הוא עצום, שכן היות ונטל ההוכחה על התובע, אם יתברר שבמאזן ההסתברויות יש לו רק 50% הרי הוא לא יזכה בתביעתו, כי מאזן ההסתברויות שלו היה שווה עם הנתבע, והוא צריך רק עוד אחוז אחד כדי לנצח. בכל אופן חשוב לזכור שבדין האזרחי צריכים רוב מאד קטן לשכנע מעבר לצד השניכדי לנצח.
ומה קורה בדיני תורה? שם חותרים כל העת להגיע לפשרות. ומעשה שהיה לי בדין שייצגתי אצל ר' זלמן נחמיה גולדברג.
באחת השנים בערב פסח כאשר ניקינו את המגירות של אמא שלי, היא שכבה חלשה במיטתה, והשאירה בידי בעלי ובידי לדאוג לכל העניינים שלה כולם. אנו דאגנו לה לכל החשבונות הכלכלים, לכל התשלומים, ולכל מה שהיה נוגע אליה בכל תחום.
תוך שאנו מנקים את המגירות מצאנו שם שני שטרות של שני גמח”ים שמעידים שבכל אחד מהם הפקדנו בשם אמא חמשת אלפים דולר - לפיקדון.
מיהרתי להתקשר לאחד הגמח”ים – הגמ”ח המרכזי של הרב קופרמן, הוא בדק במחשב, ואישר שאכן הם חייבים לנו סכום זה, וביקש שאגיע עם השטר ואקבל מיידית את הכסף. עד כאן הכול טוב ויפה.
כאשר התקשרנו לגמ”ח השני, נאמר לנו, לתדהמתנו, שהכסף כבר הוחזר. “אז איך השטר אצלי?” אני שואלת.
“כנראה, כאשר פרענו את החוב הגעת בלי השטר”.
מיהרתי להתקשר לאחד הגמח”ים – הגמ”ח המרכזי של הרב קופרמן, הוא בדק במחשב, ואישר שאכן הם חייבים לנו סכום זה, וביקש שאגיע עם השטר ואקבל מיידית את הכסף. עד כאן הכול טוב ויפה.
כאשר התקשרנו לגמ”ח השני, נאמר לנו, לתדהמתנו, שהכסף כבר הוחזר. “אז איך השטר אצלי?” אני שואלת.
“כנראה, כאשר פרענו את החוב הגעת בלי השטר”.
“נו... במקרה כזה אתם מחתימים אותי שקיבלתי את הכסף, אמור להיות לכם שטר נגדי שקיבלתי את הכסף”. אני טוענת. הם בודקים, אבל אין להם כל שטר.
“איך אתם בטוחים שהחזרתם את הכסף, כאשר אין כל רישום המעיד על כך?”
“איך אתם בטוחים שהחזרתם את הכסף, כאשר אין כל רישום המעיד על כך?”
יש לציין שמדובר היה בגמ”ח קטן, ולא פעם כאשר בעלי הפיקדון באים לבקש מהם את סכום ההפקדה שלהם, ואין להם כסף, הם מגיעים אלינו ולווים לכמה ימים סכום כסף שאפשר יהיה להחזיר לבעלים, כך שכספים עוברים בינינו הלוך וחזור מדי פעם, מבלי שמדובר בהפקדה לגמ”ח אלא רק בהלוואה לימים ספורים.
לבעלי הגמ”ח אין רישום המוכיח שהחזירו לנו את הכסף, לנו אין שטר שקיבלנו את הסכום בחזרה, אלא שטר חתום כדין המעיד על כך שהפקדנו בגמ”ח את הפיקדון. ועל אף שהשם שלנו הופיע בעבר בפנקסיהם בתור מפקידים, במשך הזמן נעלם רישום זה... כך שלא היה בידיהם כל רישום - לא שהם חייבים לנו, ולא שהחזירו, שום כלום!...
ביקשתי מהם שייתנו לי את הפנקסים שלהם לבדיקה, אני רוצה לראות במו עיניי מה כתוב שם.
נהיה לי ‘שחור בעיניים’, הרישום רשלני כל כך! והנה תוך כדי חיפוש אני מוצאת בכתב יד שכתוב “ניתן לבקרמן 2,500$”, לא כתוב עבור מה, האם זה החזר פיקדון, או החזר הלוואה קצרת מועד שנתנו... (אין זה הגיוני שהיינו מושכים רק חצי מההפקדה)... אבל בכל אופן....
חשבנו לוותר להם על הסכום הזה (2500$) כדי שלא נהיה בשום ספקות לגבי הכסף. לגבי שאר הכסף, לא היה להם כל בדל של הוכחה שהכסף הוחזר. הדבר היחידי שהם טענו הוא, שאם השם שלנו אינו מופיע בהמשך כלל, זו הוכחה שהם שילמו! אומנם אין רישום להחזר הכספים, אבל מספיקה העובדה שהשם שלנו אינו מופיע בספרים בתוך מפקידים כדי להוכיח שקיבלנו את כספנו.
הפרשנות הזו נראתה לי מופקעת לחלוטין, וגם מי שמבין מעט בהנהלת חשבונות יודע שיש חיוב מול זיכוי, ולא ייתכן שפנקסי חשבונות תקינים מתנהלים מבלי שיהיה כתוב שנעשתה הפקדה לטובתנו, אין כל תקדים לניהול כושל שכזה.
היות ומדובר היה בכספי אמא, הרגשתי שלא נכון לוותר על כספיה. הלכנו לדין תורה אצל רבי זלמן נחמיה.
בתחילת הדיון ישב הרב באופן שנראה כאילו הוא מתנמנם מעט ואינו מקשיב, אך בהמשך הוא הרים את ראשו והיה ערני לחלוטין. הוא היה חד כמו תער, וידע לנגוע בדיוק בנקודות התורפה.
קודם הוא שואל אותי: “אז מה את תובעת חמשת אלפים דולר או אלפים חמש מאות?”
השבתי שאם יש אפילו ספק על הסכום של אלפיים חמש מאות, אנחנו לא תובעים אותו אלא את היתרה של אלפיים חמש מאות דולר.
הוא פנה אלי ושאל, האם ברצוני להגיע לפשרה.
השבתי שאינני חפצה להתפשר, מכיוון שאם יש אפילו ספק ספיקא שהכסף שלהם אנחנו לא רוצים אותו, רק אם הכסף שייך לנו במאת האחוזים על פי פסק דין ניקח אותו. ושוב התחילו הדיונים.
בערך עשרים דקות, שאל רבי זלמן נחמיה את שני הצדדים שאלות רבות. בין השאלות הוא בירר אצל בעלי הגמ”ח, מה קורה כאשר הם מחזירים הפקדה ללא שטר, והם השיבו שהם מחתימים את בעל ההפקדה שקיבל את הכסף. הוא שאל אותם היכן נמצאים אותם אישורים, והם הסבירו שבמקום מוגן ושמור ואין סכוי שמסמך שכזה הלך לאיבוד.
הוא המשיך ובירר, האם אי פעם אבד להם אישור שכזה, ומשנענה בשלילה, הוסיף לבדוק, האם יש אפשרות שאישור שכזה ילך לאיבוד, והם ענו שלא - הכול שמור במקום מסתור מוגן, ואין כל דרך שאישור עלול להיעלם.
אחר כך שאל רבי זלמן נחמיה גם אותי מספר שאלות, ולבסוף פנה אלי שוב בשאלה, האם אני מוכנה לפשרה.
סירבתי שנית והסברתי שאיננו לוקחים כספים שאנחנו לא בטוחים במאת האחוזים שהם שלנו, ואם בית הדין לא יכריע שהכסף שייך לנו ללא כל פקפוק - אנחנו לא מעוניינים בו. מה גם, שכאן העניין מסובך עוד יותר כיוון שבעלי הגמ”ח הם לא בעלי הכספים, ובעלי טוען שאינו בטוח שהם יכולים בכלל להתפשר על כספים שאינם שלהם, הלוא הם רק שליחים!
הדיון המשיך, וכעבור זמן מה, שוב עצר רבי זלמן נחמיה את הדיון ודיבר עם שני הדיינים הנוספים. לא שמעתי מה דיברו ביניהם, אבל אחד מהם פנה אלי ואמר: “הרב אומר שמן הראוי שתסכימו לפשרה, וזה הדבר הנכון לעשות”.
משכך הסכמנו, בית הדין כתב כתב פשרה, ובעלי הגמ”ח נתנו לנו המחאה.
משבאנו הביתה, ראיתי שבעלי אינו מרוצה, “מי צריך כספי פשרה?” הוא שאל אותי. “אני חושב שאמא תעדיף שהכסף יישאר בגמ”ח, אם הוא לא שלנו – אז נפלא שלא קבלנו כספים שלא שלנו, ואם הוא של אמא, אז היא תרוויח מצוות מהכספים שלה.
“אמא שכל חייב הקפידה כל כך על ניהול כספים ביושר, והייתה בורחת מן הספק ומן ספק ספיקתה של שאלה, מה פתאום שתקבל עכשיו כספים של פשרה. מקסימום אמא תרמה לגמ”ח, הרי רק מצוות תרוויח מכך.” בעלי משכנע אותי.
אני טוענת שאני לא מאמינה שאמא הייתה רוצה לתרום כספים לגמ”ח הזה המתנהל בצורה כל כך לא ראויה,” . אבל בעלי אינו מרוצה מכל העניין.
משכך, בערב, התקשרתי לרבי זלמן נחמיה, הבהרתי לו שבעלי אינו מרוצה מהפשרה, והוא לא רוצה כסף שאיננו בטוחים במאת האחוזים שמגיע לנו, לכן אני רוצה לשאול אותו, האם קיים איזשהו סיכוי זניח שבעלי הגמ”ח היו יוצאים זכאים בדין, והכסף היה שלהם? גם אם האחוז הוא נמוך ביותר, כל עוד יש חשש שאולי הכסף לא של אמא, אנחנו לא מעוניינים בו”.
רבי זלמן נחמיה הקשיב ואמר, “ראשית כול תדעי לך, שבעלי הגמ”ח היו בבעיות גדולות, על פי מה שראיתי בדיון, לא הייתה להם איזו שהיא ראיה. שנית מדובר בדיון סבוך וקשה כל כך, רחמנות על בית הדין, שיצטרך לבדוק את הדברים, מדובר בימים על ימים שבית הדין יהיה צריך לבדוק היטב כל מסמך ומסמך ולשבת על המדוכה, לברר את העניין, וממש רחמנות על הדיינים”.
“מעבר לזה”, אומר לי רבי זלמן נחמיה, “תגידי לבעלך בשמי, שהוא לא צריך להרגיש כך כלפי פשרה. פשרה היא לא בדיעבד, פשרה זה מלכתחילה, כך ראוי לנהוג, כאשר יש אי הבנות בענייני כספים, מן הראוי שהצדדים יגיעו לפשרה ביניהם, ולא ידרשו לקבל פסק חד משמעי בדווקא”.
“אבל אנחנו לא רוצים לקבל כספים, שאולי יש ספק כלשהו שאינם מגיעים לנו!” אני ממשיכה לטעון.
אולם רבי זלמן נחמיה נותר בשלו והבהיר: “כך היא דרך התורה, כך צריכים לעשות, ותגידי לבעלך שהוא לא צריך לחשוש בכלל מקבלת הכספים, בספרים שהביאו בעלי הגמ”ח לא הייתה בהם לכאורה כל הוכחה שאינם חייבים לכם כספים, והדרך הנכונה לסיים את אי ההבנה היא דווקא בפשרה”.
עד כאן על הדין האזרחי בדין תורה ובבית משפט.