על שתי כלות
14/07/21
שרי היתה בחורה נחמדה ושקטה. כשהיא התחתנה עם פיני היא השתלבה במהרה בבית חמותה, טוב היה לה שם, היא מאד נהנתה מחמותה וגיסותיה, והן נהנו ממנה. שרי גרה בקרבת מקום אל החמות והיתה מרבה לבקר שם. היא הרגישה מאד בנוח להגיע לשם. לא פעם היתה מגיעה בשעות אחר הצהריים ונשארת עד לאחר ארוחת ערב. לשרי היו שתי בנות תאומות חמודות ביותר, והגיסים והגיסות היו משוגעים עליהם, כולם טיפלו בהם, שיחקו אתם ונהנו מהחוכמות שלהם. כאשר שרי היתה מגיעה עם התינוקות היה שם שמחה וששון, כולם היו מאושרים לראות אותם.
הוריה של שרי גרו בעיר אחרת, מרוחקת. הם גרו בדירה קטנטנה, שרי לא הרבתה לבקר בביתם כי היה קשה להיסחב עם שתי התינוקות, וגם לא היו להורים את התנאים לארח אותם. היו לה אחים ואחיות לא נשואים בבית, ובכל פעם שהזוג הגיע לשם, היו צריכים לארגן חדר עבורם, מבצע שלא היה קל כלל ועיקר, והם הרגישו שהם מאד מכבידים על כולם, ולכן הם העדיפו שלא להגיע לעתים קרובות. וכך בדרך כלל שרי ובעלה היו מתארחים אצל החמות. סידור זה היה טוב ונעים לכל הנוגעים בדבר.
הכל התנהל על מי מנוחות עד שהתארס רפי, אחיו הצעיר של פיני. כלה חדשה הגיעה הביתה. בתחילה שרי נטלה חלק בשמחה, הן היא היתה חלק מכל אותו תהליך, מהחיפוש המתמשך אחר כלה לגיס. אבל כאשר טובי נכנסה למשפחה, הרגישה שרי שנהיה לה צר בבית חמותה.
את טובי הבנות הכירו היטב היא היתה מדריכה ידועה בסמינר, אמנם לא הדריכה את אף אחת מהבנות, אבל היא היתה מדריכה בכתה מק בילה של אחת מהן, והדי הצלחתה הגיעו לאוזני כולם. טובי היתה מלאת מרץ ושמחה, חברותית ביותר, ומלאה רעיונות מקוריים כרימון. לא לקח הרבה זמן עד שהפכה טובי למרכז הבית בבית החמות. טובי נתנה להם רעיונות כיצד כדאי להם לארגן מחדש את סידור הריהוט בסלון, וראה זה פלא, לפתע המקום נראה הרבה יותר מרווח. טובי התאימה תסרוקות לגיסות, וכולן הודו שהן אכן נראות טוב יותר. טובי בשמחה גהצה את החולצות של הבנים. הגיהוץ שלה היה מושלם וכל כותנת נראתה שהגיעה מהמכבסה. טובי עזרה לבנות לארגן קיטנה בבין הזמנים, וזו הייתה הפעם הראשונה שמבצע שכזה צלח בידם, והם הרוויחו משכורת יפה.
טובי ידעה להושיט יד בכל פעם שהיא הגיעה, והיא עשתה זאת בחן ובמיומנות. כאשר היו צריכים לארגן שבע ברכות עבור בן דוד, טובי לא התעצלה והיא הכינה מנה ראשונה, וכמה סלטים ועוגות.
ושרי, היא עמדה לגמרי בצל. לפתע כל כך היה בולט שהיא בעצם לא מביאה שום תועלת. כשהיא מגיעה לבית החמות כל שהיא עושה שם זה לשבת בצד, ולא מעבר לזה, כיצד אפשר להשוות אותה לטובי? שרי מעולם לא הכינה מאכלים עבור החמות, היא לא היתה בשלנית מומחית מלבד מה שהיתה מאד איטית בבישול, ואם תתנדב להביא מאכל, תצטרך לעמול עליו במשך שעות ארוכות. שרי גם לא היתה זריזה בדברים אחרים, וממילא גם כאשר הושיטה יד לעזרה היה זה בצורה די גמלונית, שבודאי לא השתוותה ליכולת העבודה של טובי.
שרי לא ידעה אם אכן העירו לה, או שרק היה נדמה לה, איך שלא יהיה היא כבר לא הרגישה כל כך בבית אצל חמותה, כבר לא היה לה כל כך נעים להגיע לשם. היא כבר חשבה פעמיים לפני שהיא היתה לוקחת את הבנות אחר הצהריים וצועדת לסבתא.
הסיוט שלה היה להגיע לשם ולפגוש את טובי. לא שחס ושלום טובי אי פעם אמרה לה משהו לא נעים, אבל עצם היותה שם כבר שם אותה בצל. פיני לא הבין מדוע אשתו מתחמקת וכבר אינה ששה להגיע לארוחה בשבת בבית הוריו, הוא לא הבין מדוע בעצם היא מתהלכת עם פנים נפולות ולא שמחות. פיני פשוט לא הבין מה קרה.
חודש ימים שלם פיני ואשתו שרי לא הגיעו לבית הוריו לארוחת שבת, חודש ימים שהם עשו את כל סעודות השבת בבית. פעם ראשונה שזה קורה להם מאז שהם נשואים שלוש שנים. קצת מוזר להם להיות כל שבת בבית בכל הסעודות, קצת מוזר לא לקפוץ להורים לסעודה, אבל הם בבית. כאשר הם טיילו אחר הצהריים, הציע פיני לשרי לקפוץ אל ההורים לבקור קצר, אבל שרי לא היתה מעונינת.
פיני מרגיש שמשהו קורה לאשתו, והוא לא יודע מה ולמה. כשהוא היה בבית ההורים באמצע השבוע הוא לא שמע מהם מילה על כך, אף אחד לא נראה כעוס, לא נראה היה שארע מאורע יוצא דופן, כולם היו נראים מאד שמחים ועליזים, רפי וטובי היו שם, והאוירה היתה מרוממת, אז מה גורם לאשתו שרי להתרחק כל כך? מדוע היא לא רוצה להגיע לבית הוריו?
פיני רוצה לדבר עם שרי על כך, אבל הוא יודע שאשתו היא טיפוס רגיש ופגיע, הוא צריך להיזהר כשהוא מעלה נושא רגיש. עליו לחשוב מה לומר וכיצד לומר. שרי לא מדברת בפתיחות על הרגשות שלה, היא מפנימה אותם, קשה לדובב אותה על מה שהיא חשה באמת.
פיני אובד עצות, הוא מגשש באפילה. הוא מחליט שאולי עדיף לדבר עם אמא שלו, לשמוע ממנה אם קרה משהו. ביום ראשון פיני מגיע לבית הוריו, מקבלים אותו בחמימות.
“איך היה בשבת?” הוא שואל.
“יפה מאד,” משיבה אמא שלו, והיא בכלל לא שואלת אותו מדוע הם לא הגיעו, היא כנראה אפילו לא הבחינה שחודש ימים הם לא היו שם בשבת.
“היינו בבית,” הוא מספר לה, מנסה לפתוח את הנושא.
“אני בטוחה שהיה מאד יפה,” היא משיבה לו.
“היה קצת שקט, רק שרי ואני ושתי הילדות,” הוא מגשש את דרכו בשיחה.
“כנראה שרי נהנית מהשקט הזה, כנראה שטוב לה בבית,” אומרת אמו.
“אני לא בטוח שהיא כל כך נהנית מזה,” אומר פיני, וסוף וסוף אמו מתחילה לקלוט משהו, והיא שואלת:
“אז למה לא הגעתם לכאן?”
“זה בדיוק מה שאני לא יודע, שרי לא רוצה להגיע, יש לך מושג מדוע?”
אמו מפסיקה להדיח כלים, ונראה שהשאלה מטרידה אותה.
“מה היא אומרת לך?” שאלה האם
“היא לא אומרת כלום, פשוט מסרבת לבא, ואני לא יודע למה, חשבתי שאולי את תדעי,”
“אין לי מושג,” משיבה אמו “אתה יודע ששרי תמיד מתקבלת פה בברכה, תמיד שמחים אתה ועם הבנות.” ולאחר שהיא אמרה את המשפט הזה, היא נהייתה שקטה, איזה זבוב טורדני ניקר לה בראש, שאולי באמת בזמן האחרון לא קבלו את שרי כל כך בברכה, אולי היו יותר דרישות כלפיה, אולי הרגישו שהיא לא מספיק תורמת? אולי חשו שהיא רק באה לקבל, אבל כמעט אף פעם לא מנסה להושיט יד? אולי שרי חשה שיש קצת תרעומת עליה?
“תגיד לשרי שהיא היתה ממש חסרה לי, התגעגעתי אליה, שבת בלעדיכם היא לא אותה הדבר, אני מקוה מאד שבשבת הבאה תבואו אלינו לכל הארוחות,”
כשחזר פיני הביתה הוא לא ספר לאשתו על כל השתלשלות השיחה, הוא רק אמר לה שאמו בקשה מאד שהם יבואו לארוחות בשבת הבאה, כי היא מתגעגעת.
“ומי עוד מוזמן לשם לשבת?” בקשה שרי לדעת.
“אין לי מושג, אבל מה זה משנה, בין כה וכה אנחנו לא ישנים שם, כך שעבורנו תמיד יש מקום,” אמר פיני.
“אני צריכה לדעת מי מגיע לפני שאני מחליטה,” הודיעה לו אשתו, ולפתע גם פיני קלט, ששרי לא רוצה להיות שם עם טובי. בהבזקים עלו לפניו התמונות מהביקורים האחרונים, כן עכשיו במחשבה לאחור הוא שם לב, טובי במרכז, טובי קוצרת מחמאות, טובי משתלבת בכל פעילות בבית, טובי מקסימה את כולם... ואשתו שרי יושבת בצד...
מה אפשר לעשות? חושב פיני, הרי אי אפשר לבקש מטובי שתשים על עצמה רעלה כדי שהנוכחות שלה לא תהיה כל כך מורגשת, וטובי הרי לא פוגעת באף אחד, זה רק שהנוכחות שלה והכשורים שלה מאד בולטים, ואשתו מרגישה נחיתית כלפיה.
פיני מחליט לדבר בפתיחות.
“את יודעת שרי,” הוא אומר, “כשהייתי בחור רפי תמיד היה יותר מבריק ממני, הוא הלך לישיבות מהשורה הראשונה, אני הלכתי לישיבה חדשה, שבקושי שמעו עליה, תמיד הוא היה חריף ושנון, אני הייתי יותר שקט. הייתי מוכשר ולומד טוב, הייתי משקיע הרבה מאד בלימוד שלי. ההתמדה שלי הייתה יותר מאשר של רפי, אבל הוא ידע את הגמרא בנקל בעל פה. אני זוכר את עצמי בתור ילד, שלא פעם הייתי משווה ביננו, והייתי מרגיש נחיתי, שאני שווה פחות. רפי תמיד הוא במרכז בכל מקום שמגיעים, יש לו נוכחות. הייתי מרגיש שגם אנשים משווים ביננו, ורואים שהאח הצעיר מעפיל עלי.
באיזה שהוא שלב התבגרתי, וראיתי את הדברים בצורה אחרת. הבנתי שיש ומים שקטים חודרים עמוק, השווי של האדם לא נמדד על פי המוחצנות שלו, השווי האמיתי של האדם נמדד בכלים אחרים לחלוטין. באנו לעולם הזמני כדי לקיים שליחות לחיי הנצח, ושם הכל נמדד לפי ההשתדלות שלנו ולא על פי המעמד שלנו כאן בעולם הזה.
גיליתי שיש לי את החיים שלי, היה לי מאד טוב בישיבה. תמיד היה לי לפחות חבר אחד ממש טוב, חבר שהרגשתי אתו חברות נפש. הרבה חברים סובבו את רפי אבל לא ראיתי שיש לו חבר נפש, מישהו שממש קרוב אליו.
אני השתדלתי תמיד להשקיע בלימודים ולעבוד על המידות שלי, הרגשתי שאני ממצה את עצמי, טוב היה לי בחיים וכבר לא היה לי איכפת שמשווים אותי לרפי. בעולם יש אנשים עם כל מיני תכונות, אף אחד לא מושלם.
“טובי מתאימה לרפי, שניהם מבריקים ונמצאים במרכז החברה, אבל ביננו, אשה כמו טובי ממש לא הייתה מתאימה לי, אני תמיד רציתי אשה שהולכת בדרכי שרה אמנו, שהמלאכים נתנו לאברהם מחמאה שאשתו באוהל, אני לא הייתי רוצה אשה שתמיד יש סביבה אורות וברקים. אני רוצה אשה שאני, הילדים והבית ממלאים אותו כדי ספוקה וכל דבר אחר הוא טפל לזה.
אני כל כך מאושר אתך, הסבלנות שלך, היכולת שלך להקשיב ולהכיל הם כל כך מיוחדים. שימי לב שאחיותי תמיד אוהבות לשפוך לפניך את לבם, הן יודעות כמה את יודעת להקשיב, לשמוע וגם לתת עצות.
כל כך טוב לנו במקום שאנחנו נמצאים בו, גם אם כולם ישוו אותנו עם רפי וטובי, לנו זה לא צריך לשנות, כי החיים שלנו לא תלויים בחוות הדעת כזו או אחרת של אנשים. אנחנו ממלאים את הייעוד שלנו, טוב לנו בחיים שלנו, בבית שלנו, במשפחה שאנו בונים לעצמנו. תמיד בכל העולם יש את אלו שהם במרכז העניינים, יש לזה את המעלות אבל גם את החסרונות? למה זה צריך להשפיע על החיים הנפלאים שלנו?
“ההורים שלי אוהבים אותנו וגאים בנו, הם מכירים אותנו ואת הערך שלנו למרות שאנחנו לא מוחצנים כמו רפי וטובה. יש לנו בנות מקסימות שמקבלות אמא שקשה למצא כמותה, ובעצם לא חסר לנו מאומה.”
“לפעמים לא כל כך נעים להיות בצל,” פלטה שרי
“אני לא כל כך בטוח שלא נעים בצל!” אמר פיני “הצל הוא לא בדיעבד, הצל הוא מלכתחילה! בקיץ כולם מחפשים מחסה מפני השמש ורוצים דוקא את הצל, יש מעלות לצל שאין לשמש, נעים שם, לא חם מדי, ולא מזיעים. זה מקום שטוב להיות בו, לעולם לא מקבלים כוויה מהצל, אני אוהב את המיקום המוצל שלנו שרי, אני מרגיש מוגן בו, טוב לי בו, חמימות יש לנו הרבה בתוך הלב, לא קר לנו, והצל רק מגן עלינו.”
שרי חייכה, סך הכל אם יש לה את הגיבוי המלא של בעלה, קל יהיה לה יותר להתמודד עם השמש שמסנוורת בחוץ.
