מתנת אפיקומן- תקשורת בין סבתא לנכדים
חייבת להקדים ולומר שאצלנו מעולם לא גנבו אפיקומן. סבא שלי היה אומר – לתת פרס על גניבה? לא אצלינו! מי שגונב – נענש. אם היה קורה ואחד הנכדים היה גונב את האפיקומן, זיידע היה אומר, מצידי אל תחזיר על פי ההלכה אני יכול להשתמש במצה אחרת.
אצלנו היו נותנים מתנות על עבדים היינו (עבודות של ערב פסח) ועל והגדת לבנך (על ההשתתפות שלנו בליל הסדר). אבל מכיון שמקובל אצל רוב העולם שנותנים מתנות לאפיקומן, מכאן הכותרת.
אנחנו הסבתות רוצות לתת מתנה לנכדים, מתנה שתביא להם אושר ושמחה, מתנה שתחרט על לוח לבם, מתנה שתעורר בהם חמימות בכל פעם שיזכרו עכשיו ולעתיד את סבא וסבתא. אנחנו רוצים לתת להם מתנה שתביא להם תועלת, מתנה שתרומם אותם. איפה נמצאת מתנה שכזו, ומי יכול להרשות לעצמו לתת אותה?
המתנה הזו נמצאת ממש בהשג יד, וכל אחת ואחת מאתנו הסבתות יכולה לתת אותה. המתנה הגדולה ביותר שנתן לנכדים היא שתהיינה להן שתי סובתות אוהבות, ובעיקר שהם יוכלו לאהוב את שתיהן, ולא להרגיש שאהבה והערכה לאחת פוגעות בשניה.
לכל נכד שלנו יש גם סבא וסבתא מהצד השני. הם המחותנים שלנו. אנחנו אוהבים את הנכדים, אבל גם הסבתא השניה אוהבת אותם.
מה שקורה לא פעם זה שכאשר הנכדים באים לספר לסבתא אחת על הסבתא השניה, הם נתקלים בכתף קרה, בחוסר התלהבות במקרה הטוב, וברצון להקטין את הסבתא השניה במקרה הפחות טוב.
לא פעם רואים בסבתא השניה מתחרה, אחת שאם יאהבו אותה זה יהיה על חשבון האהבה אלינו, כאילו הנכד צריך לבחור את מי לאהוב, והוא לא יכול לאהוב את שתיהן בשווה.
לא פעם אנחנו מרגישים שאנחנו לא יכולים להתחרות עם הצד השני, לא יכולים לתת מתנות יקרות כפי שהם נותנים, לא יכולים לתת אפשרויות ארוח כמו של הצד השני, לצד השני יש יתרונות עלינו בכל מיני מובנים, ואני מרגישות נפחדות על ידי זה, יקחו לנו את אהבת הנכדים, אנחנו חייבים לגונן על עצמנו, ולשמור מכל משמר שיאהבו אותנו.
לפעמים אנחנו פשוט כועסים על הצד השני, היו לנו בעיות כספיות אתם, הם מעולם לא נתנו את החלק שהתחייבו. אנחנו כועסים על היחס שלהם לילד שלנו, ואנחנו מרגישים שהם מפלים אותו לרעה במיוחד אם זו הבת שלנו שלא כל כך אוהבת את חמותה. אנחנו כועסים כי נפגענו מהם בגלל התנהלות שלהם. יכולות להיות הרבה סיבות מדוע כועסים על מחותנים.
ואז, עם הרגשות השליליים שלנו כלפי המחותנים אנחנו מרגישות שחייבים להאיר את עיני הילדים שהצד השני, הסבתא השניה, לא באמת אוהבת כמונו, וננסה להקטין, לבטל כל מה מתנה או חוויה שהם מביאים 'משם'.
סבא וסבתא של ילדים זה נתון, זה לא דבר שהם בחרו אותו. הם נולדו למשפחה הזו, לטוב ולמוטב וזה לא עובדה שהם יכולים לשנות, הם לא יכולים לבחור לעצמם את המשפחות שלהם, ואם נהרוס להם יחסים עם חלק אחד של המשפחה, לא נוכל להשלים את זה עם 'יבוא' של משפחה אחרת.
האם האהבה לסבתא השניה מהווה תחרות על האהבה שיאהבו אותנו? זוכרים את השאלה האידיוטית שהיו שואלים אותנו הרבה 'חכמים', את מי אתם אוהבים יותר את אבא או את אמא? כאילו שאהבה של אחד מגיעה על חשבון של אהבת השני. כמו שילד מתמרד נגד הגיעו של התינוק, כי הוא בטוח שעכשיו כבר לא יאהבו אותו אלא רק את הקטן הנולד, והוא לא מבין שעם כל ילד, נוצר לאמא עוד מקום חדש בלב, שהוא לא חשבון האהבה של אף אחד אחר. לכל אחד המקום שלו השמור ואף אחד לא יכול לפגוע בו.
הנכדים שלנו יכולים לאהוב בכל הלב את שתי הסבתות, השם ברא את העולם כך שילדים מגיעים דווקא כאשר שתי משפחות זרות מתחברות בינהם – נישואין של אחים ואחיות אסורים! אנחנו חייבים להתחתן אם משפחה אחרת, והמקום בלב רחב מספיק להכיל את כולם. אהבה של אחד לא גורעת שום דבר מאהבה לשני. הילדים אוהבים אותנו כי הם מחזירים לנו באופן טבעי על האהבה שלנו כלפיהם, ולא בגלל שאין להם ברירה אחרת וסבתא טובה אחרת!
ואם אנחנו לא נכניס את עצמנו לתחרות, בכלל לא נהיה שם, אם לא ניצור השוואות, אף אחד לא יאיים על המקום שלנו.
תחרות היא בין שני צדדים שונים. צד אחד נגד הצד השני, ואפילו אם לא נגד, הוא אחר, הוא לא חלק. כשכולם באותו הצד, אין תחרות, להפך, ההצלחה של כל אחד, היא ההצלחה של הצד כולו. אנחנו והסבתא השניה כולנו באותו צד, בצד שאוהב את הנכד, בצד שמאושר שטוב לו, נראה לילד בכל פעם כיצד אנחנו אתו ושמחים בשמחתו, ונתן לו מתנה עצומה של הרגשה שזה בסדר, זה לגטימי, זה לא פוגע באף אחד כשהוא אוהב את שתי הסבתות, להפך זה רק גורם לו להיות ילד שלם יותר, שמח יותר בלי קונפליקטים, עם ידיעה שעולם האהבה הוא כל כך גדול ומכיל, וככל שנלמד אותו יודע איך לאהוב את הסבתא השניה, הוא ילמד מכך איך לאהוב אותנו.
הסתה היא בומרנג, כאשר מלמדים את הילדים לכפור בטובתו של הצד השני, להיות חסומים לאהבה שמורעפת עליהם, אזי הלב שלהם גם ילמד להיות חסום כלפינו, גם לא להחזיר לנו על האהבה שאנחנו מרגישים כלפיו. אנחנו נעצב להם לוח רגשות מעוות שיבנה להם אישיות מעוותת שתלך אתם לאורך שנים ולא רק כלפי הסבתא השניה, אלא גם כלפי המחותנים שלהם בבוא היום.
התגובה שלהם כסבתא יכולה לבנות ויכולה להרוס.
הנכדים מגיעים לחג עם בגדים שקנתה הסבתא השניה. אם את מרגישה מאוימת שאת מכל סבה שהיא לא נתת כאלו מתנות לחג, את מנסה להמעיט בערך של מה שהיא קנתה: 'הא, שמלות של סוף העונה' 'הא, זה לא המידה הנכונה', 'זה כל מה שהיא נתנה, יש לה מספיק כסף כדי לקנות לכל אחד שתי מערכות של ביגוד'.
אבל אנחנו גם יכולים להגיב 'ווא! סבתא קנתה לכם כאלו בגדים, איזה מקסימה שהיא! אין כמו הסבתא כהן, לוי.... אתם יודעים איזו סבתא מסורה שהיא, אתם חושבים שזה רק הכסף? ממש לא! אתם יודעים מה זה בערב חג לרוץ ולעשות קניות? איך שזה מעייף! בכמה חנויות היא הייתה צריכה להתרוצץ כדי למצא לכם בגדים מתאימים לכולם, ובכל המספרים? תראו איך שהיא עמלה להשיג לכל הבנות את אותה דוגמא, זה לא פשוט, מידות שונות ועד שמוצאים את הכל לכולם. איפה רואים שסבתא כל כך מסורה שבערב פסח כך תטרח בשביל הנכדים, אלו דברים שלא רואים אותם. הודתם לסבתא מספיק על כל מה שהיא נתנה לכם, ועל כל הטרחה?!
הנכדים היו בחול המועד בבית הסבתא השניה. המחותנים צעירים ממכם בחמש עשרה שנים, יש להם עוד בחורים ובחורות בבית. הם נסעו כולם לטיול חול המועד כמו שצריך, עלו וירדו בהרים ובגבעות, עשו קמפינג בחוץ, הנכדים חזרו משולהבים.
את יכולה להגיב ולומר, ביג דיל, אפשר כבר לחשוב מה זה הטיול הזה, נסעתם לשם עם בית הספר, מה זה חידש לכם?
אפשר גם להגיב – איזה טיול! איזה יופי שיש לכם סבא וסבתא כאלו צעירים עם דודים ודודות שכאלו, זוכים לזה רק נכדים שההורים שלהם הם בין הגדולים בבית, תעריכו את זה, לא לכל אחד יש את זה. כל הכבוד להם שלקחו גם אתכם, זו ממש מסירות מצידם.
הצד השני משופעים בכסף, הם קונים לנכדים מתנות יקרות ערך, שרק יכולת לחלום לתת להם, לפעמים מתנה שלהם נכדים היא בגובה כל המשכורת שלכם.
את יכולה להרגיש מאוימת מהתחרות, מרגישה שלעולם לא יאהבו אותך כמו את הצד השני ולנסות לתת דרשות ואג'נדות עד כמה אנטי חינוכי זה מה שעושים הצד השני, ובנוסף איך הם מחפים על שחיתות עם כסף ועוד כהנא וכהנא כיד הדמיון.
ואת יכולה פשוט להיות בצד של הנכדים. לשמוח בשמחתם על המתנות שהם קבלו, להביע את ההתפעלות שלך. אדרבא שיביאו להראות לך את המשחקים המשוכללים, תתפעלי מהריהוט הנפלא של חדר הילדים, תקשיבי פעורת פה לחוויות שהיו להם לטיולים האקזוטיים. במקום שהמתנות של הצד השני יהוו עבורך איום קיומי, להפך, את תהיי ביחד עם הנכדים בצד שמקבל ושמח עם מה שקבלו. את בכלל לא צריכה להתחרות עם הצד השני, חהםל, מתנה לנכד זה גם מתנה עבורך. את כל כך שמחה אתם, ומפרגנת, ובכל הלב אומרת מילים טובות, ומפזרת אהקה והערכה, ונוטו שתילים חיוביים לכל החיים.
כל עוד את לא תשימי את עצמך בפוזיציה של התנצלות על מה שאת לא נותנת, על הרגשת התחרות שאת מאבדת שליטה, כל הכסף של הצד השני לא יהווה תחרות עבורך. זו רק את שמכניסה את עצמך לתחרות, לא תהיי שם, לא תהיה תחרות.
הנכדים שלך ימשיכו לאהוב אותך בשביל מה שאת, בשביל סיפורים שאת מספרת להם, או משחקים שאת משחקת אתם, או שיחות נפש שאת מנהלת אתם. הנכדים יאהבו אותך בשביל האהבה שאת רוכשת אליהם, המתנות של הצד השני לא יכבו את האהבה הזו, הדבר היחידי שיכול לכבות את האהבה זו את, אם תראי לנכדים שיש גם תחרות והם צריכים לבחור צד, שהם צריכים להחליט את מי הם אוהבים, אותך או את הצד השני. כאשר את תעמידי את הדברים באופן בלתי מודע, היינו, את מנסה להוכיח לילדים שאת זו האוהבת ולא הצד השני, אזי הם צריכים במוחם לבדוק אם זה נכון, אז יכולה להגיע התוצאה שהם יחליטו שלא, הצד השני אוהב אותם יותר.
כשאת מרבה לשבח את הצד השני, את הסבתא האוהבת, כאשר הנכדים רואים שיש לך הערכה ושמחה עם האהבה של הסבתא השניה, הם בכלל לא יצטרכו לעשות בחירה, אדרבא, תוכיחי להם כמה נפלא וכמה אפשרי הדבר לאהוב גם את הסבתא הזו וגם את השניה.
היכולת הזו לאהוב ולהיות נאהבים על ידי שתי הסבתות זו המתנה הגדולה ביותר שאנחנו יכולים לתת לנכדים שלנו. אז תעלו לביידים את כל הרגשות השליליים כלפי הצד השני, כי לילדים זה לא שייך, הם לא צריכים לסבול בגלל התנהלות לא נאותה כלפיכם, או בגלל נחיתות שלכם במשהו מסוים, תורידו את כלי הפסח, את היכולת לפרגן לצד השני בכל הלב.