תקשורת בין הורים לילדים


מילה קטנה לבנים החוזרים מהחזית

אני יודעת, אני יודעת גם בלי שתגידו לי, שאתם בכלל לא קוראים את המדור הזה כאן, הוא לא מענין אתכם, אין מה לקרוא שם, הכל שטויות וסתם פטפוטים של נשים. את מי זה בכלל מענין, ושלא יהיו לי בכלל אשליות שאתם מסתכלים על הטור כאן, סתם נדמה לי. אם אני חושבת שבכלל מישהו מתענין בזה, שאני אדע את האמת שמה שכתוב כאן לא מענין את אף אחד.
טוב אז לאחר שאני יודעת שאתם ממש לא קוראים את מה שכתוב כאן, ורק ברוח הקודש איכשהו אתם יודעים מה שנכתב, ואולי לפעמים כשממש ממש ממש אין משהו אחר אז אתם מעיפים על זה מבט, אבל ממש מלמעלה בשתי דקות ולא יותר, לכן ארשה לעצמי לפנות דווקא אליכם, ולומר לכם כמה מילים.
אחרי כל השיחות של המשגיחים, ואחרי כל ההתעלות מה כבר אני יכולה לומר לכם? אבל בכל אופן, אקח רגע מזמנכם היקר. אז קודם כל רציתי לספר לכם סיפור שמספרים גדולי המוסר. מעשה בעיירה שהיתה על ראש ההר, גרו בה כמה עשרות משפחות. העיירה פרימיטיבית, ואין שם ברזים, ואין שם מים. ולמטה יש נהר מפכה עם מימיו הצלולים, ואנשי ההר תאוים למים מן הנהר, אבל קשה להם לרדת למטה ולשאוב מים. צריכים לעמול ולשאוב ולסחוב את הדליים הכבדים עד למעלה, ועולים ויורדים, והדבר קשה.
ובאותה עיירה גר אדם זקן, ולו שני דליים, ובוקר בוקר הוא משכים קום, לוקח את דלייו על כתפיו יורד את ההר ושואב מים, מביא אותם למשפחה אחת, לאחר מכן הוא מטריח את רגליו הכבדות והזקנות שוב, ושואב עוד שני דליים ומעלה אותם, ונותן אותם לעוד משפחה. והוא לא מפסיק את עבודתו המפרכת עד שהוא דואג שלכל אנשי ההר יש מים.
ואנו מסתכלים אל עבר אדם זה, וכולנו מבלי היסוס מגיעים למסקנה המתבקשת מאליה שהוא מ'למד וו' צדיקים של הדור, איזו מסירות נפש, איזה חסד, איזה אדם נפלא. מי יכול בכלל לתאר את גודל השכר שהוא יקבל לעתיד לבוא, אדם שמתמיד יום יום ללא הפסקה כך לספק לכל אנשי ההר את המים שלהם.
והנה פעם אחת אנו עומדים מקרוב ומתבוננים כשהזקן מביא את המים, אנו רואים שלאחר שהוא רוקן את הנוזל היקר לתוך החבית המיועדת לזה, הולכת בעלת הבית אל הארנק שלה, ומוציאה משם שתי קופיקות, ומשלמת לזקן על טרחתו. וכשאנו מתמידים ללכת אחריו אנו רואים שכל משפחה משלמת לו שתי קופיקות, ולפתע אנו קולטים שבעצם הוא שואב מים פשוט. ובבת אחת כל ההערכה וההערצה שלנו כלפיו הולכת ונמוגה, במקום להיות אחד מ'למד וו' צדיקים הוא הפך להיות שואב מים פשוט, שזו המלאכה בעצם כמעט הפשוטה ביותר שיש לנו. מה שנקרא מאיגרא רמה לבירא עמיקתא, מהפסגה, מהמקום הגבוה ביותר, אל המקום הכל כך נמוך, וכל זה למה? בשביל שתי קופיקות!!!
כאן טמון הענין אומרים לנו בעלי המוסר, לפעמים שתי קופיקות יכולים להפוך למד ווניקים לסתם שואב מים.
במה דברים אמורים?
בחורים נפלאים, אתם חוזרים עכשיו מהישיבה, חודש ימים לא הייתם בבית, כולנו התגעגנו אליכם, הבית היה ריק בלעדיכם, הייתם שם מרחוק, התעליתם, ועכשיו אתם חוזרים הביתה.
ולא כל החזרות של כל הבחורים שוות.
האחד חושב לעצמו.
חודש לא הייתי בבית, כל הזמן ישבתי ולמדתי, כל הזמן התפללתי או למדתי, עכשיו אני מגיע הביתה אני צריך להנות, עכשיו הבין הזמנים שלי, זה הזמן שאני רוצה להנות מכל רגע ורגע, מגיע לי, כל הזמן אני לומד, בין הזמנים הוא הזמן שלי לנוח. אני צריך לתכנן את הזמן בצורה כזו שאוכל לקבל את המקסימום מבין הזמנים שלי. הוא יושב ומתכנן וחושב איך אכן יוכל לנצל כל רגע להנאה פרטית שלו. כיצד יוכל בשבועות אלו לשאוב אל תוך קרבו מקסימום של הנאות.
וממילא כל דבר שיכול למנוע אותי מלקבל את ההנאה שלי, הוא מפריע לי, הוא מרגיז, הוא מעצבן, והיחס שלי אליו יהיה בהתאם. המדף נפל, מבקשים שאתקע אותו שוב ושאסדר את החשמל, ושאדאג לכל כך הרבה דברים ובעצם הורסים לי את בין הזמנים שלי!!! כמה אפשר כבר לבקש מבן אדם אחד, למה לא נותנים לו להנות? למה הורגים לו את הזמן שבעצם אמור להיות מוקדש להנאה שלו? למה גוזלים לו את הימים הנפלאים שלו עם עבודות מעצבנות שכאלו.
זו דרך אחת שחוזרים הביתה. אבל ישנה עוד דרך.           
יעקב אבינו לא זכה לכבד את אביו במשך עשרים ושתים שנה, והוא נענש על כך, והעונש היה חמור ביותר. נכון אמנם שאומרים שעל הזמן שהיה אצל שם ועבר ולמד תורה לא נענש, כי התורה היא מעל לכל, אבל על הזמן האחר, שלא היה בידו לקיים את מצוות כבוד הורים, על כך נענש. בחור לא נמצא בבית, ברוך השם, הוא מקיים את הגדולה שבמצוות, הוא בבחינת שהיה אצל שם ועבר, אבל באיזה שהוא מקום בפנים כואב לו שהוא לא מצליח בזמן הזה לכבד את הוריו, הוא מאושר שהוא לומד, אבל הוא חושב שעכשיו לפני שהוא בא הביתה הוא ממש ישתדל להשלים את כל מה שחסר בכל הזמן שלא היה. לפני שהוא מגיע הוא יושב ומתכנן איך אוכל לשמח את ההורים שלי. כן, כך בפשטות בלי התפלספויות גדולות, בלי מחשבות מעמיקות וגבוהות, בפשטות לשמח את ההורים היקרים שלי. ואז כשהוא בבית על כל הזדמנות שהוא יכול לעשות משהו למענם הוא מאושר, הנה הוא מסוגל להשלים את החסר לו כל כך בכיבוד הורים. ומובן מאליו שכל מה שמבקשים ממנו לעשות הוא עושה עם חיוך ועם שמחה, שהרי זו המטרה שלו לבין הזמנים. נכון, הוא גם מטייל, וגם עושה דברים שונים, אבל עיקר הסיפוק הוא שואב מכך שהוא מצליח לשמח את הוריו. זו עיקר המטרה שלו.
ואתם בחורי הישיבות תשאלו איך כל זה מתקשר לשואב המים שלנו? זה הקשר, כי העיקר המטרה, למה עושים משהו, האם עושים זאת לשם שתי קופיקות או לשם עשיית חסד. כשבאים הביתה, בסוף הרי כולם עוזרים, יש הרבה מאד עבודה בהכנה לשבת, בהכנה לטיולים, בסידור הבית בקניות בבנית הסוכה, כמעט כולם עוזרים במשהו, אבל יש כאלו שעושים את זה עם שמחת המצווה עם אושר ומשרים אוירה כל כך טובה על כל הסובבים, ואחרים, שעם הפרצוף החמוץ שלהם אפשר להחמיץ קילו של מלפפונים ועוד ישאר עודף. ויש כאלו שיטענו יש את הבנות, זה תפקיד שלהן, שתעשינה.
לא נבא עכשיו להתווכח על הצד העקרוני, מי צריך לעשות מה ומתי, למי יש פטור ועל מה יש לו את הפטור, אולי על זה נדבר בפעם אחרת, אבל אפילו אם היינו יוצאים מתוך ההנחה שאתם צודקים וזה תפקידם של הבנות לעשות את הכל ואתם פטורים מכל דבר,  ודאי תלמידי חכמים שכמותכם זוכרים את המעשה עם רבי ועם העגל, שבא להתרפק עליו וברח מפני השחיטה, ורבי אמר לו לך כי לכך נוצרת!!! וכי איזה זכות יכולה להיות לעגל יותר מאשר להיות מובל לשחיטה כשרה, הרי זו ההתעלות שלו!!! אבל הוא פחד, ולא רצה, וכאן בגלל הדקויות של ההרגשים של העגל נענש רבי כל כך בחומרה.
כאן מדובר באחיות שלכן, הן עובדות ועמלות מהבוקר, הן נופלות מהרגליים, קשה להן, הן צריכות יד מושטת לעזרה, כמה מרגיז המבט הזה, עבודנה כי לכך נוצרתם!!! כמה אטימות יש בהרגשה הזו!!! כמה אתם יכולים להאיר את כל האווירה, אם תושיטו יד, קחו סינר והדיחו כלים, עזרו עם הטאטוא, עזרו עם השליחויות, והעיקר עשו את זה בשמחה, ברצון עם חיוך, עם טוב לב, ותגלו שיש לכם בית כל כך נפלא, שממש תתגעגעו אליו כשתסעו.
חשבו על כך, אחר כך אתם נוסעים, ומשאירים את האחרים מאחור, עם איזה מטען אתם רוצים להשאיר אותם? עם איזו הרגשה? האם הייתם רוצים שאמכם תמחה דמעה של צער כשהיא מלווה אתכם, האם הייתם רוצים שבכל פעם שהיא תחשוב על בין הזמן תהיה לה דקירה בתוך הלב, וזכרונות מרירים יציפו אותה? כולם יזכרו את הרטינות והתלונות שלכם כל הזמן, וכן גם את ה'פרזיטיות' שלכם?
או האם הייתם רוצים שבכל פעם שיזכרו בני הבית בבית הזמנים, חיוך יתפשט על פניהם, והם יתגעגעו אליכם, יזכרו בכם בערגה ובשמחה.
ודעו לכם מי שאח טוב ובן טוב, אחר כך הוא גם בעל טוב, עכשיו הזמן להתאמן בנושא.
אז אתם בני החיל שבאמת אתם מקריבים את עצמכם למען עם ישראל, אתם כל כך נפלאים וטובים, ותאמינו לי שמה שאתם עושים בכל השנה הרבה יותר קשה ממה שאני מבקשת מכם. הרי ללמוד יום יום כל היום, עבודה קשה היא, לאו מילתא זוטרא היא, ואתם בשמחה ובחשק מוותרים על כל הנאות העולם הזה, כדי להקדיש את עצמכם למען השם ולמען תורתו ועמו, ואין מזרזין אלא למי שהוא כל כך מזורז ונפלא כמוכם. מבקשת אני רק את הדובדבן מעל הקצפת, תנו את הקצת הזה בבין הזמנים, ועליכם יהיה נאמר שכל מי שרוח הבריות... נוחה הימנו... רוח המקום... נוחה הימנו.
ואתם יודעים שעניי עירך קודמים!!! קודמים לכל!!! והקדוש ברוך הוא מחשיב מחשבה למעשה, אבל אנחנו רק בני אדם פשוטים לכן בנוסף למחשבה הטובה אנו מחכים גם למעשים.
תודה לכם, בשמי ובשם כל האמהות והאחיות אני מודה לכם מעומק לב, ודעו לכם שאנו גאים בכם ואוהבים אתכם עד בלי די.
טואול - בניית אתרים