מאה מיתות ולא קנאה אחת
איך אפשר להתמודד עם קנאה מקום שלכאורה החסר הוא כל כך ברור?
תמונת מצב בית א':
הבת הגדולה תמיד מקבלת תעודה חלקה, הכל טוב מאד. לפעמים נשברת קצת השגרה של התעודה, מכיון שיש מצוין. כמובן שיש לפחות שתי ראויה לשבח בצד ההערות. ובכלל בית ספר הוא מקום אהוב על הגדולה, כמים הפנים אל הפנים, היא אוהבת אותם כי הם אוהבים אותה. יש לה שתים-שלוש חברות טובות ממש, מין קבוצה הומוגנית שכזו, הן תמיד ביחד, נהנות, לומדות ומשחקות. מלבד החברות הטובות שיש לה היא גם מקובלת על רוב בנות הכתה. היא אומנם לומדת למבחנים, אבל לא קורעת את עצמה, והציונים בהחלט לא ביחס לזמן שהיא משקיעה. היא מקפידה להכין שיעורי הבית, אבל עושה את זה בכיף, היא אוהבת את הלימודים.
אחותה - אתה זה כבר ספור אחר. את התעודה שלה מקשט יותר מאשר 'טוב' אחד. לפעמים אפילו טוב פחות. לא בכל פעם היא מקבלת ראויה לשבח. המעמד בכתה הוא לא מי יודע מה, לפעמים יש חברה, לפעמים אין, הדברים כלל אינם מוצקים ומוגדרים. היא לומדת למבחנים, אבל התוצאה היא ממש ביחס ישיר להשקעה, אין אצלה בונוסים, לא למדה, לא דגרה - לא ידעה. אם היא רוצה שיעורי בית מושלמים היא צריכה להקדיש את כל אחר הצהריים. אין הנחות!
תמונת מצב בית ב':
הגדול יודע לשמור על חפציו. הוא לעולם לא יזרוק את המעיל על הרצפה. תמיד יזכור לתלות אותו על המתלה, לא לפני שהוא ינער אותו כדי לוודא שאין עליו לכלוכים. לא יעלה בדעתו בחלומות השחורים להיכנס עם נעליים לשלוליות. גם הספרים והמחברות נשמרים היטב. כמעט ואין צורך להטליא את בגדיו. את יודעת שאם את קונה לו זוג נעליים, הם יחזיקו מעמד עד שיהיו קטנים עליו, וכך גם בבגדים, כל עוד הוא לא צומח, הם נשמרים היטב.
זה שבא אחריו, כמעט ההפך המושלם ממנו. לעולם לא ידיר הנאה מעצמו בשל בגדיו, הוא יטפס על כל עץ מזדמן, יקפוץ לתוך מים, יעיף את המעיל שלו תמיד ולכל מקום, הרוכסן תמיד מפוצץ, חסרים גם כמה כפתורים, אבל לא סתם חסרים, הצליח לעשות חורים בחולצה תוך כדי תלישתם. כשאת קונה לו בגוד ונעליים לחגים, את יודעת שאם הם יחזיקו מעמד עד לחנוכה את במצב טוב. בדרך כלל את צריכה לקנות לו שתים שלוש זוגות נעליים בשנה, ושכחת כבר כמה זוגות מכנסיים. לא פעם הוא זוכה ליותר מאשר ילקוט אחד בשנה, ומעולם הוא לא הצליח ללבוש מעיל אחד שנתיים, בכל שנה הוא מקבל חדש – אלא אם כן יכול לרשת מהגדול הקודם אבד או נקרע.
תמיד את כועסת עליו, תמיד יש עליו טרוניות, תמיד הוא מסתבך, הוא יודע שתפול עליו איזו מכה, והוא לא בטוח מנין היא תיפול הלבנה הבאה.
תמונת מצב בית ג':
בת אחת היא ילדה מאד אחראית. היא מרגישה שהיא חלק מהבית, היא לא רק עוזרת אלא נושאת בעול, זאת אומרת היא מרגישה שבעצם מה שיש לעשות בבית זו חובה שלה, היא לא מחכה שיבקשו ממנה, אלא מתבוננת בעצמה, ומושיטה יד וכתף בכל פעם שיש צורך בכך. כיף לבקש ממנה.
כשיש לה תורנות מטבח, היא לא מסתפקת בכלים ורצפה, היא תבריק את הדלתות של הארונות מטבח, היא תקרצף את הגז שיבריק, והיא תעבור על דלת המקרר שתהיה נקיה. היא תשתדל גם לסדר את מרפסת המטבח. היא רוצה שהבית יהיה נקי ומסודר גם אם זה מסתכם בעבודה שמעבר להתחייבות שלה. את תמיד משבחת אותה, תמיד שמה אותה לדוגמא ולמופת, היא הגאווה שלך, הילדה האחראית והנפלאה, המתנה שהבורא חנן אותך בו. את מתגמלת אותה גם במחמאות וגם במתנות למכביר. את לוקחת אותה אתך לשמחות כשאף אחד אחר מהילדים לא מגיע, את אפילו מספרת לה סודות שידועים רק למבוגרים על דברים שעומדים להתרחש במשפחה. את מפנקת אותה בפינוקים רבים ומגוונים.
הבת השניה יש לה עיסוקים אחרים בראש שלה. היא אוהבת חברה, אוהבת לקרא, נהנת מהמחשב, עבודות הבית הן מטלה שהיא לא ששה לעשות. אין לה ברירה אז היא עושה את התורנות שלה, אבל בדרך כלל בעקימת אף, משתדלת מה שיותר מהר לגמור עם המטלות המרגיזות האלו. לא פעם את צריכה לחזור ולהזכיר לגמור כל דבר, וכאשר נמאס לך, או שאת עושה את זה בעצמך או שהבת הראשונה היא שממלאת את מקומה.
את גוערת בבת השניה, תמיד מעירה לה ודורשת ממנה יותר, לעיתים נדירות היא תזכה למחמאה על מה שבצעה כי תמיד הביצוע חסר, שלא לדבר שהיא לא מקבלת שום בונוסים.
_______________
קנאה יכולה להיות מתוך מצב דברים אמיתי לחלוטין, ולא דמיון! חסר בכשרונות ובכשורים, חסר ביכולות ואפילו חסר בשאיפות. האחד מבורך יותר מהשני, והשוני הוא בולט לעין, ומנקר. האחד עם מעמד יציב כל כך בבית או בחברה או בלימודים או בצורה חיצונית, או בעבודת השם- והשני רואה את הנחיתות של עצמו והוא מקנא, כי באמת בעיני בשר ודם נראה שהראשון מבורך יותר.
איך נוכל להתמודד עם זה? איך אנחנו מתמודדים עם החסר האמיתי שלנו? איך אנחנו מתמודדים עם כל הגנטיקה הגרועה שלנו בהרבה תחומים, עם הנתונים הפיזיים שקבלנו, עם היכולות והכשרונות המעטים שלנו, עם המחסור הכלכלי הקשה?
לכל רגשות קנאה הלכאורה מוצדקות הללו, ישנה רק תשובה אחת ויחידה.
הכל מאתו ברוך הוא. בעלי המוסר אומרים שאפילו חוסר המוטיבציה של העני לעבוד כדי להתפרנס, גם היא מאתו יתברך, העמל נחון באופי של שאיפות ואמביציות.
ונמצא חן ושכל טוב' זוהי ברכה מיוחדת שאנו מבקשים עליה. כשרונות הם מאת הבורא יתברך שמו, מציאת חן בהרבה מאד מקרים גם היא מאת הבורא יתברך, יש כאלו שניחונו בחן מיוחד, בכריזמה, בצורת דיבור, חיוך, מכלול ברכות הגורמת לאנשים לאהוב אותם. גם השידוכים שלנו הם מלמעלה, אולי אחת תהיה מאד עשירה, שניה תקבל בעל מיוחד מאד, שלישית יכולה לקבל ילדים מאד מוצלחים, כל אלו הם מתנות שמים שאין לנו שליטה עליהם. כשנמצאים קרובים אל האנשים המצליחנים, בהחלט מתחיל להתעורר רגש הקנאה. אלולי היינו יודעים שהכל מתוכנן, ואין אדם נוגע במוכן לחברו, ולכל דבר יש תכלית, אזי לא הייתה לנו דרך להתמודד עם הקנאה בשני.
באגירת המפורסמת של הרמב"ן אנחנו למדים שלא רק שהכל בא ממנו, אלא להפך, שחייבים לתת תמורה כנגד המתנות שקבלנו - מי שמקבל יותר בעצם הוא גם יותר בעל חוב, נדרש ממנו יותר בהתאם למה שהוא קבל. שהרי אם אדם הוא בעל מכולת קטנה אף אחד לא חושב שהוא ירוויח כמו בעל רשת צרכניות ארצית, והמיסים שלו בהתאם, על פי הרווחים, כך גם מי שנתברך ביותר ברכות נדרש ממנו להגיע ליותר.
צריכים לזכור שהעולם הזה הוא רק זמני, ובעולם הבא השכר הוא רק בהתאם למאמץ, אנחנו חוזרים ומשננים לעצמינו ולילדנו שנשלחנו כאן לעולם עם שליחות, והיא יכולה להתבצע רק כאשר אנו משתדלים, שהרי אפילו אם רואים שני אנשים מתפללים באותו בית כנסת, ובאותה כוונה, האחד יקבל שכר יותר מהשני, מכיוון שהוא הגיע ממרחק, וממילא יקבל שכר פסיעות! רואים שהשכר הוא לא רק על ביצוע המעשה, אלא על הקושי שהיה להשיג אותו, וכל כמה שהקושי גדול יותר השכר מרובה יותר.
זקוקים להרבה מאד התחזקות באמונה, ובידיעה שהשם אוהב את כולנו וכל מה שהוא נתן לכל אחד זה הטוב ביותר בשבילו.
נחמות סרק של גם את יכולה ..... יכולות לפעמים רק לעצבן, כאשר השוני כל כך בולט, אבל כאשר יודעים שהכל הוא ממנו יתברך, ואין לפניו משוא פנים, והוא לא נתן לאחד יותר מכיון שהוא אוהב אותו יותר, אלא הוא נותן לכל אחד בדיוק על פי הנתונים שלו וכפי מה שיביא אותו לתקון כאן בעולם, אז מבינים שאנחנו לא מעוניים 'בכסא הגלגלים הפלאי' שיש לשני. אנחנו מעדיפים להתאמץ וללכת מרחקים ברגל ולא שיגלגלו אותנו.
עלינו ההורים בעיקר להדגיש את אהבתינו שלא תלויה כלל בכל מתנות השמים, אהבה שאינה תלויה בדבר והיא עמידה, חזקה, ויציבה.
בנוסף יכולים ההורים באמת להשתדל עם הילד החלש יותר להדגיש מאד את הצד החזק שלו, לפתח בו תחומים שהוא יוכל להתבלט בהם, לציין אותו על מידותיו ועל השתדלותו, ואנו נעשה מאמץ למצא מקומות שהוא יכול להתגדר בהם.
אנחנו גם צריכים להזהר שלא יהיה חוטא נשכר. הצדק צריך לא רק להעשות אלא גם להראות. הרי אין בכך צדק שמי שישמור על חפציו יופלה לרעה ולא יקבל חפצים חדשים בעוד שהשני חוגג כל השנה דווקא בהתנהלות לא ראויה. יש כאן את העניין של סור מרע... ועשה טוב... צריכים לאזן את הדברים, לתגמל את הילד ששומר על חפציו, שמכיוון שלא צריכים לקנות לו נעליים, הוא יקבל משהו אחר בונוס, ספר משחק או דבר מותרות אחר שישמח אותו ויבהיר גם לו וגם לאחרים,שהנהלות הולמת משתלמת. (זה לא צריך להיות בדיוק שווה ערך כספי! העיקר הוא ההערכה והתגמול.)
אותו אחד שמאבד חפצים והורס אותם, יכולים לקנוס אותו באחוז מסוים מדמי הכיס, או דמי חנוכה או דבר אחר של מותרות שהיה אמור לקבל. יש כאן אפקט כפול, גם זה ששילם ירגיש שהעולם הוא לא בדיוק הפקר, וגם הילד האחר ידע שהשני הפסיד מכך שלא שמר, והוא ישמח על כך שלו לא היה צורך להפסיד.
בבית שבו יש ילדה אחת שמשקיעה ועובדת ומתוגמלת על ידי ההורים על כך והשניה מזלזלת, חזקה על השניה שהיא בטוחה שהיא ממש משועבדת בבית, אין לה ספק בכלל שהיא עובדת כמו אחותה אם לא הרבה יותר ממנה. גם כאן צריכים בלי הרבה רגש, עם סבלנות, פשוט להוכיח לה, שתראה עד כמה השניה אכן עובדת ועומלת. ילדים יש להם חוש צדק מפותח, וגם אם המשקפיים שלהם לפעמים מעוותות הרי כאשר מוכיחים להם את הדברים בצורה נכונה, הם ישתכנעו. אם השניה מתלוננת מדוע היא עושה תמיד את הסירים הבשריים, צריכים לאפשר לה שהיא תבחר מתוך התורנויות הראשונה, כדי שלא יהיו כל האפשרויות לקחת את מה שהיא רוצה.
כאשר ילד נוכח שההורים נוהגים בצדק הדבר ינסוך בו הרבה אמון בדרך שלהם. ילדים, עוד יותר ממבוגרים, רגישים לכל אי צדק.
צריכים מאד מאד להיזהר לא להפלות בין הילדים. לפעמים אנו עושים זאת מתוך כוונה טובה, אבל זה עוול. אם יש לנו ילד יותר רזה שנראה לנו חלש, אנו עלולים להפלות אותו תמיד לטובה בכל מיני מאכלים, והילד הבריא יותר מרגיש ממש מקופח, העיניים שלו יוצאות לראות את המטעמים של השני, אפילו שזה משהו קטן, לו זה נראה גדול. לפעמים מגיעים 'ירושות' עושים חלוקה, צריכים מאד להיזהר שהחלוקה תהיה צודקת, ושהצדק יראה. קנאה יכולה להיות גם על מחמאות, על תשומת לב, אנחנו בתור הורים, אנו הדבר היקר ביותר שקיים עבור ילדינו, חייבים לחלק את עצמינו בצורה שווה.
הייתי עושה כאן בעצם הגדרה קצת גסה, יש את הדברים שהם בבחינת משכורת, ויש את מתנות החינם. מה שהוא בבחינת המשכורת, בודאי שישנם הפרשים, ולא יכול מישהו לעשות מעשה זמרי ולבקש שכר כפנחס, בית זה לא כספומט, לא באים רק לקחת ממנו, כל אחד צריך לדעת שהוא גם צריך לתת, ובהחלט יש תמורה לאגרה. אך צריכים לזכור שבדברים שהם בעצם מתנת חינם מהקדוש ברוך הוא, לא מקושרים לדברים אחרים, כאן חייבים מאד לא לעורר קנאה ובאמת לא להפלות בין האחד לשני, היינו לתת מתנה על מתנה, גם נחונו מהרבונו של עולם וגם אנו נתגמל אותם על אותן מתנות. (לדוגמא אחד עם ידי זהב והשני עם שתי ידיים שמאליות).
