תקשורת בין הורים לילדים


הזדהות ותגובה- תקשורת בין הורים לילדים

אנחנו אמורות להיות הכותל של הילדים שלנו, אלינו הם אמורים לבא ולספר על כל הקורה אותם לטוב ולמוטב. לב של אמא – מושג שכה הרבה מכיל. אל מי אם לא אל אמא, רצים על כל דבר? (ביננו, יד על הלב, כמה מכל זה הוא קלישאה, אבל שקט, לא לדבר על זה, רק לסבתות מותר לחשוב על דברים שכאלו!).

איך התגובות שלנו משפיעות הן על הקרבה עם שלנו עם הילדים ועל הילדים בטווח המיידי ואפילו בטווח הארוך מאד? תגובה שלנו יכולה לעצב לילד השקפת עולם שהיא הרבה מעבר למלים שאנו אומרות.

נשמע סיפור קצרצר וביחד ננסה לנתח את התגובות שלנו.

שרה'לה, תלמידת כתה ו' יסודי, חוזרת מבית הספר, היא עצבנית ומתוחה מעיפה את התיק שלה על הרצפה, מתישבת על כסא במטבח ומותחת את רגליה לכל אורך המטבח ומספרת לך: "המורה תהילה כל היום צועקת בכתה, כל היום היא צועקת על בנות. ארבעה שיעורים היא למדה אותנו ולא הפסיקה לצעוק כל הזמן, יש לי כאב ראש מהצעקות שלה, לא רוצה ללכת יותר לבית הספר הזה. אוף איזה מורות שיש לנו!"

 

תגובה א':

"מסכנה שלי, זה באמת כל כך קשה לשמוע מישהו צועק, מורה בישראל צריכה לדבר בצורה נעימה, המורה צריכה לגרום לכך שהבנות תרצנה ללמוד בנועם. איזה מין דוגמא מראה המורה לתלמידות? למה אי אפשר לדבר בשקט, למה צריכים לצעוק? אם המצב כך ימשיך אני אאלץ לפנות למנהלת ולשמוע מה קורה אצלכם בכתה, אני לא יכולה לתת לך להמשיך ולסבול בצורה כזו".

 

תגובה ב':

"הו הו נהייתה לי פתאום רגישה, מה יש מה קרה, למה? את במושב זקנים, אם מרימים קצת את הקול מיד את מתפרקת? אפשר לחשוב שבבית תמיד עוטפים אותך עם צמר גפן. וכאילו שאת בעצמך לא צועקת בלי סוף, איך צעקת אתמול על יוסי, הורדת לכולנו את הראש, אבל אז זה לא הפריע לך, הרגשת טוב מאד עם הצעקות שלך, רק כאשר מישהו אחר צועק פתאום נהיה לך כאב ראש. פתאום את כזאת'י מין עדינונת שלא יכולה לסבול קול רם. הכל תירוצים בגלל שאת לא רוצה להכין שיעורים ולעשות את התורנות בבית. לא קרה שום דבר אם המורה צעקה עליכן, ואל תמציאי בעיות".

 

תגובה ג':

"אני מצטערת שכואב לך הראש, אולי תשתי משהו קר, ואחר כך תספרי לי בדיוק קרה בכתה?...  כולכן ישבתן ושלבתם ידיים והקשבתם למורה, ופתאום בום, בלי כל סיבה המורה התחילה לצרוח בקולי קולות ולא הפסיקה במשך ארבעה שיעורים?...  היא התחילה לצעוק כדי למתוח את מיתרי הקול שלה?....  בואי תספרי לי מה בדיוק קרה.

"יופי שתית, אולי כדאי לך לאכול קצת גלידה קרה בשביל כאב הראש, היה לך יום קשה, יתכן ופרוסת עוגה טעימה גם תעזור לך. יופי עכשיו את מרגישה יותר טוב, אז אני אוכל בנחת לשמוע מה בדיוק קרה. אה... את מספרת ששתי בנות לא הפסיקו לזרוק פתקים אחת על השניה אה... את מספרת שאף אחת לא הקשיבה... אה... את אומרת שהמורה ניסתה שוב ושוב להמשיך את השיעור ולא הצליחה. את אומרת שעוד בנות הצטרפו למהומה.

"מה אני אגיד לך מסכנה המורה, אני חושבת על כל עוגמת הנפש שלה... על הצער שלה... על התיסכול שלה... לעמוד לפני כיתה מבלי יכולת להשתלט עליהם... איזה חוסר דרך ארץ... איך בנות מנצלות את זה שמדובר במורה צעירה... כמה נורא זה שבנות מתחצפות... בנות טובות הן לא... אין בת שהיא טובה שכך תתחצף למורה... כמה קשה היה למורה...  אני ממש מרחמת עליה, בטח היא צרודה, כמה קשה בחום כזה לנסות להשתלט על כתה שלא רוצה לשתף פעולה? כמה קשה ללמד כתה שיש בה כאלו בנות חצופות. אני בטוחה שאת לא התחצפת... אין לי ספק שבת שלי לא מצטרפת לחבורה של ילדות שכאלו! אם זו הייתה בת שלי, הייתי מענישה אותה בעונש חמור ביותר, חוצפה? אצלינו בבית?! לעולם לא!

אני ממש מרחמת עליך... ללמוד עם בנות חצופות זה באמת לא קל...  חבל שהיה לכן יום כל כך קשה... את יצאת עם כאב ראש נוראי, המורה יצאה עם כאב גרון וכאב לב, כמה חבל...

מה את חושבת, מה אפשר לעשות כדי לשנות את האוירה הכללית בכתה? ואולי צריכים להתנצל לפני המורה? אולי את יכולה לארגן כמה בנות טובות שהן תתנה אווירה ראויה בכתה?"

כמובן שהתגובות כאן נתנו בצורה קיצונית, אבל כל אחת יודעת על הסקאלה שבין אחד לעשר, לאן נוטות תגובותיה להיות.

אם ננתח את שלושת התגובות נראה את ההשפעה לטווח ארוך.

אני יכולה לחתום על כך שבת ששומעת תגובה כמו זו הראשונה תצא חצופה מאין כמותה. סיפר לי מגיד שעור בישיבה אמריקאית כאן בארץ. יש לו תלמיד שהחוצפה שלו פשוט היא בלתי ניתנת לתאור, ועד כדי כך הוא בתחתית המדרגה שהוא אמר על עצמו שהוא לא היה רוצה שיהיו לו ילדים שמא הם יצאו כמותו, ולא כדאי שאנשים כמוהו יהיו בעולם.. אי אפשר לתאר כמה מופקר התלמיד הזה בהתנהגותו, פשוט מפלצת.

פעם בטיול ישב המגיד שיעור עם התלמידים והם שוחחו שיחות נפש, על העבר שלהם, על הווה ועל העתיד. והנה אותו תלמיד בעייתי מספר זכרונות מארצות הברית שבו למד בישיבה קטנה.

היה זה בין הסדרים, הבחורים הלכו לישון, והגיע הזמן לקום לסדר שני. המשגיח נכנס לחדרים להעיר את הבחורים. כמו שכולם יודעים התפקיד הזה הוא לא קל ביותר, ולא מספיק לצייץ כמו ציפור כדי שכולם יקומו. לאחר שהמשגיח ניסה שוב ושוב להעיר וזה לא הלך, הוא נגש לבחור ונענע אותו בידיו שיקום, ואז הבחור פתח את העיניים שלו, ואמר, עזוב אותי! המשגיח נתן לו עוד ניעור ואמר, הגיע זמן לקום, זהו!"

והילד קם כארי ומהר להתקשר להורים, לאבא'לה, ולאמא'לה ולספר להם בדיוק מה שקרה, ואיך שהמשגיח שם עליו יד. האב עורך הדין לא התעצל, ועוד באותו יום שלח מכתב לישיבה, שאם הם לא יתנצלו מיד לפני בנו על כך ששמו עליו יד, הוא מגיש נגדם תלונה במשטרה. והנהלת הישיבה אכן נבהלה, הילד קבל התנצלות, ואפילו לא זרקו אותו מהישיבה. והתלמיד בגאוה ספר את ספורו, ולא הרגיש איך שמסביר הוא בעצמו את סיבת גדילתו למפלצת!!!

לאחר שגמר הבחור את ספורו, אמר המגיד שיעור, ואני רוצה לספר לכם מה שקרה לי בילדותי. הייתי בחיידר, והיתה הפסקה, ואכלנו כולנו תפוזים, ונכנסה בי רוח שובבות, ולקחתי קליפה קטנה של תפוז והעפתי אותה על הרבי שנכנס לשיעור. והרבי ניגש אלי והוריד לי סטירה מצלצלת על לחי ימין. באתי הביתה בוכה, וספרתי על הטרגדיה להורים שלי, שמע אבי את מה שקרה, ומיד הוריד לי סטירה מצלצלת על לחי שמאל, וצעק עלי, חצוף שכמוך, זה מה שעשית, זרקת קליפה על המורה, אוי ואבוי איזה עונש שאני אתן לך.

והתלמידים הסתכלו על המגיד שיעור והסתכלו על חברם, וראו בדיוק לאן הובילה כל תגובה של ההורים. ותגובה כזו שנותנת גיבוי לילד חצוף, ועוד נותנת לו את ההרגשה שהמורה נתון לחסדיו ויכולים להתלונן עליו, ולשים אותו במקומו, זהו מרשם נפלא לגידול ילדים פרועי חוק ומוסר. ולא צריכים להגיע לדרגת שפלות כמו של אותו הורה אמריקאי (וזהו סיפור אמיתי! ) גם כמה עשרות דרגות נמוכות יותר של חוצפת הורים, יכולה להוביל את בנם הישר לגיהנום!

מסופר שבישיבת ראדין תפסו שני תלמידים בקלקלתם, האחד מחלל שבת ושני התחצף קשות. פסק החפץ חיים את מחלל השבת להשאיר בישיבה, את המחוצף לזרוק. צריכים להחדיר זאת לילדים עד כמה אין כל סובלנות לחוצפה ואין כל תרוץ שיצדיק אותה.

הורים, הזהרו! תגובה לא נכונה שלכם יכולה להשפיע רבות. אני זוכרת את עצמי, עדיין כולנו זוגות צעירים עם ילדים קטנים, נסעתי למכולת עם הרכב, כי היה לי משא כבד. כשאני רוצה לנסוע הביתה מקיפים אותו שלושה ילדים זעטוטים מבני משפחה אחת, דופקים על הפח וצורחים תעשי לנו סיבוב, קחי אותנו לנסיעה. אני מנסה לסלק אותם והם מתחצפים וצורחים לבסוף הצלחתי להניס אותם. כאשר הגעתי הביתה ספרתי לאם שעמדה למטה על עוללות בניה, היא הסתכלה עלי ואמרה: "אם הילדים שלי צעקו עליך סימן שעשית להם משהו, הילדים שלי מאד עדינים, הם לא מתחילים סתם עם מבוגרים."

השנים חלפו, גם מקום המגורים, אבל לאוזני הגיע השמועה שילדי אותה שכנה ירדו מהדרך. כמובן שאי אפשר לעשות הכללות, וכמובן שלא כל סיפור דומה לשני, וכמובן שישנם ילדים שקבלו חינוך למופת ולמרות זאת ירדו מהדרך, לכן אפשר לומר שלא כל מי שירד מהדרך קבל חינוך לא נכון, אבל כן כל מי שקבל חינוך שמגבה חוצפה לבסוף יורד מהדרך. מעשה נורא מספרת לנו הגמרא:

משנת מסכת כלה פרק בסעיף ט’. ט. עז פנים ראליעזר אומר ממזר ריהודה אומר בן הנדה רעקיבא אומר ממזר ובן הנדה.
פעם אחת היו זקנים יושבים ועברו שני תינוקות לפניהם אחד גילה ראשו ואחד כיסה ראשו זה שגילה ראשו ראליעזר אמר ממזר. ריהודה אמר בן הנדה. רעקיבא אמר ממזר ובן הנדה. אמרו לו עקיבא היאך מלאך לבך לעבור על דברי חבריך אמר להם אני אקיימן. הלך רעקיבא אצל אמו של אותו התינוק ומצאה שהיא מוכרת בשוק סיטונות אמר לה בתי אם תאמר לי דבר שאני אומר לך אני מביאך לחיי העולם הבא. אמרה לו רבי השבעה לי והשבע לה רעקיבה בפיו וביטל בלבו. אמר לה בנך זה מה טיבו. אמרה לו כשנכנסתי לבית חופתי נדה הייתי ופירש ממני בעלי ובא עלי שושביני והיה לי הבן הזה. נמצא התינוק ממזר וכן נדה אמר לה אני לעצמי איני יכול לקרב אותך לחיי העולם הבא ולא למלט אותך מדינה של גהינם אלא בואי ואמרי כן לפני רבותינו ואני והן מקרבין אותך לחיי העולם הבא. למחר נכנסה אצלו לבית המדרש ושאלה ראליעזר על בנה ואמרה לו כשם שאמרה לרעקיבא. אמרו גדול היה רעקיבא שהכחיש את רבותינו. באותה שעה אמרו ברוך יי אלהינו ואלהי אבותינו אלהי אברהם אלהי יצחק ואלהי יעקב ואלהי רעקיבא שגילה סוד לעקיבא בן יוסף.

אמנם הגמרא מדברת על מה שגורם לאדם להיות חצוף, אבל לא נראה לי שיהיה מופרך שמדובר גם בסוג האם, שדווקא היא כך תגדל את בנה.

יש חוצפה שהיא זועקת, וכאשר מאכילים את הילדים עם חלב האם גיבוי לחוצפה, אין מה להתפלא על התוצאה.
ועכשיו לתגובה השניה. האם גוערת על מעשים של הילדה, שכלל אין להם כל קשר למה שהיא אמרה. תגובה זו ללא ספק תגרום ריחוק בין האם לילדה. למה שתרצה לבא ולספר לה דברים שקורים לה, אם ברגע שהיא מתאוננת, היא מקבלת תגובה דוחה שכזו, חוסר הבנה להרגשים שלה, לא רק שלא מזדהים עם ההרגשה הלא טובה שלה, להפך מתחילים להתקיף אותה, ופתאום מתחילים לפקוד לה עוונות של עצמה, שבכלל לא שייכים לענין. נראה שהאם חכתה להזדמנות כדי להוציא את זעמה על הילדה.

יש הורים שבכלל יש להם מחשב משוכלל בראש, בכל פעם הם שולפים במהירות כל מיני מקרים שיש להם קשר ישיר או עקיף לאיזה נושא, והם מעלים אותם גרה שוב ושוב. אותם הורים לאחר מכן מתפלאים מדוע הילדים מתרחקים מהם ואין הם באים לספר להם על תחושותיהם ומעשיהם.

ולתגובה השלישית שהיא בעצם האידאלית. ראשית ילד ספר שכואב לו משהו, השתתפו בצערו, לא משנה אם הכאב מוצדק או לא, הוא מתאונן וצריכים להשתתף בצערו. לתת משהו לשתות, לומר מילה טובה שמבינים אותו. ואחר כך בעדינות, להוציא ממנו את המסקנות שאנו רוצים. אם אותה אם היתה יוצאת בהתקפת נגד מיד והיתה אומרת, אם המורה צעקה סימן שעצבנתם אותה, סימן שלא התנהגתם כראוי, אוטומטי היתה הילדה מפתחת נוגדנים נגד מה שהיא שומעת.

לעומת זה אם היא לבד מגיעה למסקנה הזו, על ידי שאלות מכוונות של האם היא מנתחת את המצב, מה קרה ולמה קרה. נכון המורה צעקה, אבל מה הביא אותה לצעוק, ולפתע היא מגלה שאותם צעקות בעצם היו לגיטימיות לחלוטין, הן היו מוצדקות. ולא רק זה, אלא לפתע היא מגלה שבעצם הקורבן הראשי הוא דווקא המורה, קל לה להזדהות עם הכאב של המורה מכיוון שהזדהו עם הכאב שלה. האם צריכה לחפש את ההזדמנות, דווקא כאשר באופן ישיר הבת היא לא החצופה, דווקא אז להבהיר לה כמה חמור העניין שבנות מתחצפות. כאשר הילד בעצמו מתחצף, יש לו מנגנון שסוגר אותו מלקבל מוסר, אבל כאשר מדברים על מישהו אחר, הוא יהיה פתוח יותר לקבל את ההסתכלות הנכונה. להבין עד כמה חוצפה היא שורש פורה ראש ולענה ועד כמה מי שמתחצפת מעידה על עיסתה מה שהיא, ומה המהות שלה.

וככה בזמן איכות בין האם לבתה אשר מרגישה נוח לספר לאמה מה קרה לה, הבת תלמד להזדהות עם המורה להבין אותה, להתרחק מחוצפה ולקירבה רבה בינה לבין אמה, ומי יודע אולי היא גם תעזור לפתור את בעיית החוצפה בכתה.  יכולים לצוד את כל הציפורים במכה אחת.

כמובן כל זאת כאשר הילד אינו החצוף בעצמו, שאז צריכה להיות סובלנות אפס, כאן היה מדובר בסיפור חוצפה של בנות אחרות. (נקבל את גירסת הילדה בערבון מוגבל בהקשר לכך!)

אני זוכרת כשאחד הבנים שלי היה בישיבה קטנה, הוא בא לומר לי חידוש עצום. 'אני אומר לך,' הוא טען, שהמדריך שלנו לא כועס בכעס הפנים, אלא הוא כועס ממש, כן הוא צועק עלינו כי הוא כועס?'

'ולמה אתה חושב שהמדריך צריך להיות מלאך?' שאלתי אותו. 'נראה לך שבעוד כמה שנים אם תהיה מדריך תרצה שיעשו לך מה שאתם עושים למדריך? נראה לך שתהפוך למלאך שזה בכלל לא יעצבן אותך ולא ירגיז אותך, הכל רק כעס הפנים? למה, המדריך הוא לא בן אדם? לא תרגיזו אותו הוא לא יכעס לא כעס הפנים ולא כעס אמיתי. תמשיכו להרגיז אותו הוא יכעס. אתה לא צריך לדאוג למידות של המדריך, אתה צריך לדאוג למידות שלך."

שמע בני, חשב וראיתי שלפתע אורו עיניו, הוא גילה שהמדריך הוא גם יצור אנוש עם רגשות ותכונות כמו שיש לבן אדם רגיל. אז גם אם מדריכים, מורות הם בני אדם ולא מלאכים, גם אז יש חובה לנהוג כלפיהם כפי שראוי בין אדם לחברו וקל וחומר שלא תהיה כל סובלנות לחוצפה למבוגרים בכלל. כל בית אם צורת ההתיחסות שלו, אבל אני זוכרת שספרה לי פעם מישהי שבתה כעסה עליה וקללה אותה הלוואי שתמותי.

איך הגבת? שאלתי הסברתי לה שלא יפה כך לדבר, הבהירה לי אותה אם.

לא יפה כך לדבר? נרעשתי. את יודעת שיש ארור למקלל אביו ואמו. ואם הבת שלך הייתה פורצת לתוך כביש עם מכוניות נוסעות, איך היית מגיבה? זה לא יפה כך לעשות? כפי שהיית מגיבה בסיטואציה ההיא כך היית צריכה להגיב כאשר ילד קילל אותך.

 


טואול בניית אתרים