תקשורת בין הורים לילדים


מריבות בין ילדים

חיימקה וישראל אחים. חיימקה בן שבע, ישראל בן חמש. הם נמצאים ביחד בחדר שלהם ומשחקים. לפתע את שומעת משם צעקות, ומריבות, ואחר כך ישראל הקטן מגיע אליך בוכה וצועק, שחיימקה הגדול משתלט על המשחק, והוא נותן לו רק מכונית אחת ולעצמו הוא לקח ארבע מכוניות, והוא גם לקח לעצמו את הבובות הטובות ולו הוא נתן רק בובה אחת שבורה. וכאשר הוא ישראל ניסה לחטוף לו מהמכוניות והבובות חייקה הרביץ לו חזק.

סיטואציה מוכרה וידועה בכל בית בישראל. אבל התגובות של האמהות, אינן זהות, לחלוטין לא.

ישנן  כאלו שתחבקנה את ישראל הקטן ואולי גם תתן לו ממתק, ותאמר לו "אתה חייב ללמוד להסתדר עם חיימקה. אתם ילדים גדולים, אתם צריכים לדעת להסתדר לבד, תגיע אתו לעמק השווה. אני לא מתערבת במריבות שלכם."

היינו האם בשיטה לא מתערבת במריבות של הילדים, הם חייבים ללמוד להסתדר בעצמם. כל עוד אין דם, היא לא מתערבת

אמא  אחרת אולי  תגיב"

"בא קח סוכריה, לא משנה המשחק הזה עכשיו, אולי אחר כך חיימקה כבר לא ירצה לשחק בכל המכוניות והבובות, הוא ילך לחברים שלו, אז אתה תוכל לקבל את כל המשחק לעצמך, בינתיים בוא תהיה כאן לידי, ותראה איך שאני עושה עוגיות.

היינו האם מנסה להסיח את דעתו מהמשחק

תגובה שלישית יכולה לומר:

בוא נכנס לחדר ונשמע בדיוק מה שקורה כאן." וכך ביחד עם ישראל היא נכנסת לחדר הילדים.

האם שואלת את חיימקה הגדול בן השש: "חיימקה כמה מכוניות יש לנו?"

הוא כבר גדול ויודע לספור והוא משיב: "יש לנו חמש מכוניות."

"וכמה נתת לישראל?" את שואלת

"נתתי לו מכונית אחת," הוא משיב ללא בושה

"וכמה לקחת לעצמך?" את ממשיכה לשאול

"ארבע מכוניות?"

"זה נראה לך הגון החלוקה הזו? על סמך איזה בסיס עשית את החישוב הזה? את שואלת אותו.

חיימקה עונה "אני צריך ארבע מכוניות כי אני עושה רכבת ארוכה מאד. הוא לא צריך לעשות רכבת, מספיקה לו מכונית אחת. הוא משחק נהג מונית, אז מדוע הוא צריך הרבה מכוניות, לכל נהג מונית יש רק מכונית אחת, ולרכבת יש הרבה קרונות.

"לא נכון" קורא ישראל "אני תחנת מוניות ואני צריך כמה מוניות להרבה קריאות שאני מקבל, איך יכול להיות שבתחנת מוניות תהיה רק מכונית אחת."

"אז אל תעשה תחנת מוניות," משיב לו חיימק'ה. "תחליט שאתה נהג עם מכונית אחת ותסיע את האנשים.

האם פונה לחיימקה, "אני בהחלט מבינה אותך, בשביל רכבת אכן צריכים כמה קרונות, אבל השאלה היא האם החלוקה הזו הוגנת בעיניך. אתה זוכר כאשר בשבת מוטי ( זה האח הגדול בן העשר ) רצה לקחת לעצמו את כל חבילת הבמבה ולך הוא רצה לתת רק שלוש חתיכות, זה לא מצא חן בעיניך, מאד בכית, נכון? מוטי אמר שהוא צריך הרבה כי הגיעו אליו שני חברים, אבל אתה אמרת שה לו צודק, שיתן לחברים מהחלק שלו ולא מהחלק שלך.

"גם ישראל רוצה חלוקה שווה ביניכם. כל אחד מקבל את אותו מספר מכוניות, ומחליט מה לשחק אתם. אם אתה רוצה לעשות רכבת, אז אולי תבקש ממנו להיות 'שותף במכוניות, וכך תוכלו ביחד לעשות רכבת ארוכה, ואחר כך תוכלו לפתוח תחנת מוניות, מה אתה חושב, אולי אפשר למצוא דרך גם להיות הגונים וגם לשחק איך שרוצים?"

אני רוצה לנתח את התגובות השונות אבל קודם לכן אני חייבת לתת כאן וידוי אישי. ההתיחסות שלי לתגובה כלל לא תהיה אוביקטיבית מכיון שאני מודה שכאשר אני שומעת תמיד את הדעה הרווחת שאסור להתערב במריבות של ילדים, זה מקפיץ לי את כל הפיוזים. ואם להתבטא קצת בחריפות, אני ממש רואה כאן אכזריות.

ואסביר את עצמי. דבר ידוע בטבע, שכל מי שחזק מהשני, משתלט עליו. כך זה קורה אצל הדגים, ידוע שהדגים החזקים בולעים את הקטנים, ואלו, אם הם לא מספיק זריזים הופכים להיות האוכל של החזקים.

כך זה גם אצל החיות, החזק משתלט על החלש. וזה מה שגם אמרו לנו חז"ל שאלמלי מוראה של מלכות כי אז איש את רעהו בלעו חיים. החזק היה משמיד את החלש. מה שמונע מאנשים לבלוע אחד את השני זה הפחד מפני החוק. שהרי אחרת כל מי שחזק יותר היה משתלט על החלשים, (הייתה אנרכיה), אך היות והחוק הוא הבריון החזק ביותר בשכונה, הוא מצליח איכשהו להשתלט על הבריונים האחרים ולכן גם החזקים פוחדים מאלו שחזקים יותר מהם, היינו החוק וזה הדבר היחידי שמונע מהם לבלוע חיים את החלשים.

כמובן שיהודי שומר תורה ומצוות הוא לא בגדר הזה, מכיוון שהוא כפוף למה שאומר לו הקב"ה, ולכן הוא מתגבר על המידות שלו. אבל הדרך הטבעית, כמו שהיא בלי עידון, היא אכזרית ביותר, היא לא מתחשבת, היא דורסת ורומסת.

עוד ידוע הוא שהילדים הם עם אכזר, הם יכולים ללעוג לחלש, לבוז לו, לומר את חוות דעתם האמתית על מישהו מבלי לדאוג לרגשות שלו. ומה אומרת האג'נדה שלא להתערב במריבות הילדים? תנו לילדים להסתדר בכוחות עצמם? ומה ענין ההסתדרות הזו? פשוטה מאד, החזק מתחזק ורומס את הצעיר, החלש לומד שאין מה לעשות, אם הוא רוצה לשרוד הוא חייב לכוף את ראשו, ובלבו הוא כבר מייחל מתי הוא יהיה החזק, מתי הוא יוכל להשתלט על אחרים. הוא מחפש חלשים ממנו כדי שהוא יוכל להשתלט עליהם. אנחנו בעצם מעוותים את חוש הצדק הטבעי הטבוע בילד, הוא לומד שלית דין ולית דיין וכל דאלים גבר. אנחנו מלמדים אותו שכאשר הוא חזק יותר, מגיע לו יותר, ולחלש מגיע פחות. הראיה ברורה, ההורים שהם החזקים מכולם, לא דואגים לשווין, סימן שלא צריך להיות שוויון, צריכים רק להיות חזקים!

אם שמצפה שהילדים יסתדרו בעצמם היא בעצם מפקירה את הצעירים, החלשים, הפחות שתלטנים לחסדי אחיהם. יכולים להיווצר כאן עיוותים נוראים, וחוסר צדק משווע. היא בעצם מלמדת את הילדים שלה שכל מאן דאלים גבר, היא מחנכת אותם שחזק ינצח, והחלש, יכנע. בלי שתלמד אותם אמות מידה של צדק. מבלי שתחנך אותם כיצד צריכים לפתור בעיות ביניהם, מה הדרך הנכונה לפתור עימותים.

וכי מה היא חושבת שחוש הצדק הטבעי ינצח כאן? ממש לא זה המצב בחברת הילדים, והיא בחוסר התגובה שלה והשלטת הצדק, בעצם תהיה שותפה לחוסר צדק, שמלבד מה שהוא לכשעצמו דבר גרוע ביותר, שהרי ידוע שגדולי המוסר אומרים לנו שצעצוע לילד זה כמו אוניה עמוסה בסחורה למבוגר, ומי נותן לנו היתר לפגוע בנכסים היקרים שלהם, אבל מעבר לזה, היא גם תפגום ביכולת שפיטה צודקת של הילדים שלה לאורך ימים, גם החזק וגם החלש יקבלו תמונה מעוותת על צדק ועל הגינות.

ילד שירגיש שנתנו לגיטימציה לניצול שלו, לא יהסס לנצל אחרים, הוא ידע ויפנים שמי שחזק מנצח, ושהעולם שייך לחזקים, ממילא מה ימנע ממנו אחר כך לבלוע חיים מישהו אחר שיהיה יותר חלש ממנו?

אי לכך מובן שהתגובה הראשונית לגבי דידי היא שלילית לחלוטין, ואני לא מוצאת לה שום הצדקה. נעשה כאן חוסר צדק, הגדול סחב לעצמו יותר ממה שמגיע לו, למה לא לעזור לנעשק כאן? צריכים לנסות בטובות, בהסבר, בהחדרה של צדק, דרך ההגיון ודרך הרגש, ואם לא הולך, אז בדרך רשויות החוק ורשויות האכיפה, וכמו שהאם כופה דברים אחרים שחשובים לה בבית, שתכפה גם דברים שחשובים לילדים.

האופציה השניה אומרת לנו קחי כביש עוקף, פצי אותו על מה שהיה, וזהו. האופציה הזו היא טובה כשאין לך זמן, סבלנות, כוח, להתעסק עם הענין. האופציה הזו מראה לילד, אני אתך, אני מבינה שפגעו בך, אני לא  מסכימה עם זה, ובוא אתן לך פיצוי כדי שתהיה מרוצה כי כעת זה לא זמן שאני יכולה לעשות משפטים. תגובה שכזו שהיא לא הכלל, אלא היוצא מן הכלל, לא תזיק. אך אם היא תהיה הכלל השלט בבית, שוב עמעמנו את חוש הצדק, את החוש של מה שנכון וישר לעשות. דרך זו נכונה אם לחזק היה יום קשה במיוחד, אם עוברת עליו תקופה לא פשוטה, אזי האם יכולה לשתף את החלש שמוותרים עכשיו לחזק כי קשה לו, ואז זו בעצם מין בחירה של החלש לוותר. כי אם לוקחים ממנו בחוזק, זה לא וויתור מצידו. וויתור היא רק כאשר יש לאדם זכות והוא מרצונו מוותר עליה. כאשר לוקחים ממנו את הזכות בכוח, אין כאן וויתור ואין כאן שום לימוד למידת הוותרנות, כי הילד ממש לא וויתר, הוא פשוט לא מצא דרך להגיע להוצאה לפועל שתתן לו את שמגיע לו.

הדרך השלישית היא לדעתי הנכונה ביותר. מלבד מה שהיא בעצם תעשה כאן צדק, סך הכל צריכים לשמוע גם את הצד השני, ועל אף שהוא החזק יתכן בהחלט שהוא גם הצודק. יש להיזהר לא לשפוט לפני שנותנים לילד אפשרות להסביר את עצמו, העובדה שילד לא פעם אלים לא אומרת שהוא לא צודק בכל מקרה. זה מזעזע לשפוט ילדים רק בגלל שיש להם סטיגמה שהם החזקים, שהם אלו שתמיד משתלטים על מה שלא מגיע להם. זה מזעזע בצורה לא פחותה מאשר ההשתלטות שלהם. אני בכל פעם מתחלחלת מחדש כשאני רואה שצועקים ורוגזים על אלו שיש להם שלט על המצח של אלימים או חזקים, ולא מאפשרים להם כלל לקבל משפט צדק. צדק צריך להיות לכל הכיוונים, הן לחזק והן לחלש.

מי שיצא נשכר מהאופציה הזו הוא לא רק החלש, אלא גם החזק. האם נותנת לו כאן שיעור בצדק וביושר. נותנת לו שיעור טוב לכל החיים, של יכולת להתנהל נכון וראוי מול אנשים אחרים, איך צריכים לבחון דברים, איזו אמות מידה הן הצודקות, איך לחוש את השני גם כשיש לנו יכולת להתגבר עליו.

על האם לשבת אתו ביחד, בסבלנות וללבן את הענין, לא צריכים לחרף ולגדף אותו, ילדים מבינים מהו צדק, וכאשר הם נוכחים שאכן מדובר באי צדק, בדרך כלל הם יסכימו ל'הסדר נושים'. צריכים להראות להם ותראי לו את הדרך כיצד לשקול כל דבר ודבר, מה הם מאזני הצדק. על הדרך הם ילמדו גם תקשורת עם בני אדם.

שלא ישמע מדברי שאני חושבת שעל כל שטות הכי קטנה צריכים להפעיל פגזים גדולים, כמובן שבמהלך משחק זה לגיטמי שיהיה מעט חיכוכים והם יסתדרו, אבל מדובר על דרך חיים, על שיטה בגדול, לדעת מה אנו מחפשים את מה שרצוי באמת, או את מה שקל לנו לעשות. בוודאי שקל יותר לזרוק הכל על הילדים ולסגור את העיניים. כמובן שלשבת אתם, ולהסביר וללמד צדק ויושר והגינות, זה קשה ומסובך, אבל לטווח הארוך זו הדרך הנכונה והרצויה.

והלוואי ותשרה הברכה בכל מה שנעשה.

 

טואול בניית אתרים