על צוואות וירושות חלק ג'
24/02/21
מדוע כל כך חשוב לכתוב צוואה?
בפעם הקודמת הבנו שאם אין צוואה, בן הזוג הנותר ימצא את עצמו בבעיה גם במשפחות הטובות ביותר.
אבל הבעיה היא לא רק של בן הזוג. הבעיה היא גם של הילדים, ולא פעם אפשר לראות דווקא במשפחות טובות שכאלו שאפילו לא ידעו שהם עוברים על גזל.
חושבים לעצמם הילדים אנחנו ממש בסדר, כשההורים הלכו לעולם שכולו טוב התחלקנו בכל שווה בשווה ואין פרץ ואין יוצאת ואין צווחה.
רגע? מה קרה לבכור במשפחה? שכחתם שמגיע לו כפול!
אז למה הוא לא תבע את החלק הכפול שלו? ואולי הוא כן הזכיר את זה, אבל כשראה את התגובות הבין שהולכת להיות כאן מלחמת עולם, וגדול השלום. אבל האם זה מוציא ידי חובה את האחרים האחרים שלא נתנו לו את מה שמגיע לו.
במשפחות שהבת היא הבכורה נחסכה מהם הדרישה לתת כפול לבכור, אבל מה קורה עם הירושה שהבנות לקחו ובעצם על פי דין תורה היא שייכת לבנים?
הבנים לא מעוניינים לריב עם הגיסים, וגם אם כן, הם ידעו שעד שהם יזכו בתביעתם, כבר ילדיהם ירשו אותם, ולכן מתחלקים כולם שווה בשווה, אבל הבנות בעצם אוכלות את פרי הגזל, אם הבנים לא וויתרו להם על הירושה בלב שלם, כל הכספים גזל בידם.
אבל זה מה שההורים רצו, תטענה הבנות, ובצדק, כי ההורים שלהם באמת רצו שגם הבנות תרשנה. הם העריכו את המסירות של הבנות, אשר דאגו להם כל השנים, הם ידעו את המחסור בבית הבנות, ואת הצורך שלהם בכסף, והם ממש רצו שכל הילדים ירשו שווה בשווה.
רצון זה דבר מצוין, אבל מדוע הם לא דאגו שהרצון הזה יתבצע בדיוק על פי ההלכה?
כן, אפשר שהבנות תקבלנה שווה בשווה, אפשר גם שהכסף יתחלק שווה בשווה בין כל הילדים לרבות הבכור, אבל יש דרך לעשות את זה על פי ההלכה, ואותם הורים לא עשו את זה, ובכך הכשילו את ילדיהם.
כל תוצאה לא תהיה טובה. אם הבנות לא צקבחנה מאומה, ההורים יתהפכו בקבר מצער. אם הבנות כן תרשנה, הן תתהפכנה בקברם בגלל הגזל. לא יותר קל פשוט לכתוב צוואה וכל אחד ינוח על משכבו בשלום?
אני עושה הרבה מאד צוואות, ולא רק ל’סתם’ אברכים, מגיעים אלי גם ראשי ישיבות ואפילו אדמו”ר.
רב אחד, בעל רשת ישיבות וכוללים ענפה, אשר ברשותו רכוש כה רב, שאפילו הוא לא זכר במדויק בכמה מבנים ודירות מדובר, הגיע לעשות צוואה.
הוא הודיע לי שכל רכושו ילך רק לבנים הבנות לא תקבלנה פרוטה. גם אני לא קבלתי פרוטה מחמי, את כל’ הכספים לקחו הגיסים, אז החתנים שלי, שאני לא בדיוק אוהב אותם, הם כולם ראשי ישיבות וכוללים ואין סבה שהם ירשו אותי’, הוא טען.
לא התערבתי בשקוליו שהרי הם תואמים את ההלכה.
אבל כאשר ניסחנו את הצוואה לפתע נהיה לי שחור ואדום לפני העיניים. הבנים יורשים, זה בסדר, הכל שלהם, מי אני שאתערב, אבל מה קורה עם האשה? מה היא תקבל? מה יהא עליה?
הכל יהיה בסדר, הבנים ידאגו לה! הוא מרגיע אותי.
ולמה שאתה לא תדאג לה? למה היא צריכה לסמוך על הטובות של הכלות שלה? אני שואלת.
והוא מתעקש ולא מוכן להקצות לה מאומה. כל דיבורי נפלו על אוזניים ערלות. ואז אני משתמשת בנשק יום הדין.
‘אין בעיה תכתוב בצוואה מה שאתה רוצה, אבל אם היא תאריך ימים אחריך, ואני עוד אהיה כאן, אני אלחם בשבילה שתקבל חצי מכל הרכוש שלכם, ואז ההפסד של הבנים יהיה רב מאד!’ אני מאיימת.
הוא מסתכל עלי, רואה שאני ממש רצינית, ואומר, ‘בסדר, תגידי מה את חושבת שאני צריך לתת לה שזה יהיה בסדר מצידך!’
אז זהו, צריכים לעשות צוואה, וצריכים שהיא גם תהייה הוגנת.
לקולגות שלי אני פונה, אל תתעלמו מהחורבן שצוואות לא הגונות יכולות להביא לאנשים, אל תנסחו אותם!