אוצר קטנטן
אוצר קטנטן משווק בתוך משאית יפיפיה, והוא הכי מתנה שכל סבתא קונה, הוא הפך לקלאסיקה בתור מתנה לתינוק חדש, או לילדי החלאקה. הכי מתנה שקונים לגננת או למורה.
כל שנים עשר הספרים אהובים ביותר על הגילאים מאפס ועד ארבע. הגודל הקטנטן מתאים בדיוק לכף היד שלהם, הציורים מתוקים מדבש והטקסט קליט ואחרי שמיעת הסיפור פעמים ושלוש הם כבר יכולים 'לספר' אותו בעצמם, מכירים כל מילה בעל פה. המשאית היוקרתית היא אטרקציה בפני עצמה. (נסעתי לתערוכות צעצועים בכל רחבי תבל, עד שמצאתי את המשאית שענתה על הדרישות המחמירות שלי, וזה לא היה פשוט בכלל).
הספרים הקטנטנים הללו הם הבייבי שלי, מצד אחד ספרים לקטנטנים מגיל 0 עד 4, אבל מצד שני אלו ספרים שיש בהם מעבר לצד החיצוני האסטטי הרבה מאד עומק.
הספרים של 'אוצר קטנטן' הם בבחינת 'חפשו את המטמון', בקריאה ראשונה אלו ספרים מחורזים פשוטים וקליטים ביותר לילד הקטן. אבל בכל שורה טמון אוצר שההורים יכולים לחשוף אותו בפני הקטנטנים ככל שהיכולת הקוגניטיבית שלהן עולה.
'חברים מוותרים' |
| 20/8/2020 |
 מטרת הסיפור הייתה ללמד את הילד לוותר. אבל קודם כל אנחנו צריכים להבין את מהות הוויתור. לוותר יכול רק מי שצודק, כי מי שלא צודק לא מוותר, הוא רק מתקן עוול. לדוגמא אם לקחתי כסף שלא כדין והחזרתי, לא וויתרתי, אלא מלאתי את חובתי, כאשר לקחו ממני כסף שלא כראוי, ואני מוכנה שלא לקבל אותו בחזרה למרות שאני צודקת, אזי אני מוותרת. אם ילד חטף צעצוע מאחר והחזיר אותו, הוא לא ויתר, כי מלכתחילה לא היה צריך לקחת אותו, אבל אם חטפו ממנו צעצוע והוא לא רב, אזי הוא וויתר. לכן הטענה מדוע שאוותר אני צודק? היא דבר והיפוכו כי אם לא היית צודק לא היית יכול לוותר, רק בגלל שאתה צודק אתה יכול לוותר. וויתור גם צריך להגיע מתוך רצון, אם כופים אותך לעשות משהו זה לא וויתור, לכן פחד מפני אמא שמחייבת 'לוותר' לקטן אינו וויתור, אלא דבר שנעשה בעל כורחו, וויתור זה רצון פנימי של האדם, ולא דבר שכפו אותו עליו. אך בנוסף גם רציתי ללמד את הילד כמה טוב לוותר, ומי שנראה לו שאולי הוא מפסיד בוויתור מגלה בסופו של דבר שהוויתור רק טוב הביא לו. וויתור זה לא צדקה שנתנו, אף לא מתנה ולא השבת אבידה. והילד צריך לדעת להבחין בכך. ואת כל זה אנו מוצאים בסיפור קצר וקליט ומובן אפילו לילד בין חצי שנה, ואפשר להרחיב את היריעה על פי יכולת הקיבול של הילד. וכך אנו מגלים את האוצר בתוך הספר. בעמוד הראשון אנו רואים את תמר מטיילת עם עגלה, והכיתוב הוא לתמר המתוקה עגלה ירוקה לכל מקום שהולכת אותה היא מושכת. (אז הילד מבין שהעגלה היא של תמר, לה יש את הזכויות בה) עמוד שני, אמנון בא לחדר אמר זה לא בסדר גם אני רוצה עגלה למה יש רק לה. אנחנו רואים את אמנון מסתכל על תמר בעיניים עורגות, הוא רוצה את העגלה שלה, תמר משחקת עם העגלה שלה, ואמנון לוטש עיניים לעברה. עמוד שלוש, אנחנו רואים את אמנון מנסה לחטוף את העגלה מתמר, אנחנו כבר יודעים שתמר צודקת, העגלה שלה, ואמנון חומד את מה שלא שלו, בכיתוב בבקשה לא אמר חטף העגלה מתמר משך ודחף וכמעט שלקח... ואז בעמוד 4 אבל תמר משכה ואת אמנון נצחה תמר שמחה ואמנן בכה. אנחנו רואים את תמר מחייכת ומחזיקה את העגלה, ואמנון עצוב. לכאורה נעשה כאן צדק, שכן העגלה שייכת לתמר והיא לקחה את המגיע לה, ואמנון בא על עונשו שרצה לקחת את מה שלא מגיע לו. הסיטואציה היא ברורה ביותר, הילד מבין שהעגלה של תמר, זכותה לשחק אתה, ואמנון רוצה לקחת משהו שלא מגיע לו. ואז מגיע עמוד 5 אמנון היה עצוב אז תמר אמרה לא חשוב את העגלה קח העקר שתשמח אנחנו חברים שתמיד מוותרים ואנחנו רואים את תמר מגישה את העגלה לאמנון הילד מבין היטב שתמר צדקה! בתמונה אנו רואים את תמר נגשת לאמנון ומושיטה לו את העגלה שלה. ברור לחלוטין שהיא וותרה למרות שהייתה צודקת. ואז מגיע עמוד 6 אנו רואים את תמר בתוך העגלה ואמנון דוחף אותה ומסיע אותה. אמנון ותמר ביחד שחקו דחפו נהנו וצחקו אמנון ותמר חברים טובים זה את זה מאד אוהבים. כאן מגיע הקליימקס, תמר וויתרה שלא על מנת לקבל פרס, אבל התוצאה הייתה מקסימה לשניהם, הם נהנו לשחק ביחד. ההנאה של תמר גדולה לאין ערוך כאשר היא משחקת עם אמנון (ומה גם שהיא מקבלת טרמפ חינם) מאשר אילו הייתה משחקת רק עם עצמה, ונותנת לאמנון להיות עצוב. במקום במריבה וכעסים, הוויתור של תמר הניב שעת משחק מקסימה לשניהם. כל הפילוסופיה העמוקה הזו בתוך הספר הקטן והמקסים הזה. |
